יש לי בעיה קלה עם המשפט הבא:
הבא ניקח דגימה ממה שמרכיב את עולמו התרבותי של הנוער (ולא רק) השוכן בציון: מוסיקה - שרית חדד ואייל גולן ספרות - רם אורן (במקרה הטוב) העשרה - סוני פלייסטיישן 2, טלנובלות מיובאות ומקומיות עם תסריטים, בימוי ושחקנים סוג ז', צ'אטים על הנושאים הנ"ל שרית חדד ואייל גולן כבודם במקומם. הם לא כוס התה שלי, אבל גם באך וליגאטי (שאינלי מושג מי הוא, פרט לזה שהוא מוסיקאי איטלקי, אבל אני אברר) לא ממש מתנגנים אצלי בCD. ואני לא מוצאת צורך להעמידם זה מול זו כדי לשפוט ולהגדיר מי "שווה" יותר. זו התנשאות שאינה במקומה, בעיני. גם להגדיר את כל העילג, השטחי והמבולבל כ"נוער" - זו התנשאות מיותרת. עילגים, שיטחיים ומבולבלים יש, היו ויהיו בכל חתך גילאי ו/או סוציואקונומי. הבעיה שלי היא אחרת, ונוגעת לשאלת הריכוז והמינון של אותם חסרי תחכום, עידון, סקרנות, חקרנות ורצון להתעמק, והזיקה בינם ובין מהפכת התקשוב שמציפה אותם על פני השטח ונותנת להם לגיטימציה להיות בון-טון. הרדידות והבינוניות שכובשות ומשתלטות על כל חלקה טובה. אין לי בעיה עם אנשים ששומעים שרית חדד, או קוראים רם אורן או נהנים מטלנובלה. יש לי בעיה עם אנשים שלא מסוגלים לשום דבר פרט לאלה, במקרה הטוב, ובעיקר - שלא מודעים לכך שיש בזה בעיתיות. ויש. יש לי בעיה עם אנשים שמאבדים כל קשר וזיקה לצורות תרבותיות מוכרות: כתיבה, קריאה, יכולת ביטוי, עניין במתרחש, יכולת ליצירת קשרים והקשרים וכו'. אה, כן, עוד דבר אחד: רציתי להגיד שאני מעריצה את טום כרוב. השולתתת. תתעלמו. זה ביני ובינו. תחזור למטה, כרוב. ההצגה נגמרה. מסך.