לא שאלה טפשית
למעשה, היא עולה פעמים רבות כשמדברים על לידות בית. התשובה שלי מתחלקת לשניים: 1. החלק הטכני. אפתח בסיפור קטן. אני גרה בקיבוץ. כשנולדו הבכורים שלי, גרנו עדיין בשכונה של צעירים, כלומר, דירות קטנות, צמודות זו לזו, עם קירות "מנייר", ושכנים צעירים, ברובם רווקים/זוגות ללא ילדים. הבן שלי בינקותו, סבל מאד, מה שהתבטא בצרחות במשך כמעט 24 שעות ביממה - ואני מדברת על צרחות, לא על בכי (הוא למד לבכות רק בגיל 5 ח'). היה לנו מאד "לא נעים" מהשכנה, אבל לא היה הרבה מה לעשות (היו לנו עוד סיבות לרצות שהוא לא יצרח כל כך....). לאחר זמן מה, יצא לי לפגוש את השכנה, והיא, מיזמתה ולהפתעתי הרבה, ציינה שהילדים שלנו "נורא שקטים"... מאז המסקנה שלי היא שלא שומעים. אחותי לעומת זאת סיפרה לי שהלכה פעם בקיבוצה (אחר), ושמעה קולות של סקס בוקעים מאחד הבתים, והתפלאה על הקולות הרעשניים בשעה לא קונבנציונלית (אחה"צ). אחר כך התברר שהיתה שם לידה. אז היא שמעה קצת. אז מה. וזה מוביל אותי לנושא השני, העקרוני: לידה היא אירוע חד פעמי (גם אם חוזר על עצמו מספר פעמים, הוא עדיין לא שגרתי), מיוחד. אני חושבת ומאמינה שמותר לנו לתפוס את המקום הזה, אפילו אם נפריע לשכנים. בעקרון - אני מאד בעד התחשבות בשכנים, במיוחד בשעות המנוחה. אבל לידה היא אירוע יוצא דופן (בתקווה שהתינוק לא יצא מהדופן
) הן בתדירות שלו, הן במשמעות שלו, ואני מוצאת ברעשנות בלידה, זכות מלאה שלי, גם על חשבון השקט של השכנים. לא מתוך נסיון לפגוע, אלא כנקודה בחיים, שבה לא צריך להתחשב בכל העולם, אלא לדאוג לעצמי. זה מתחבר אצלי מאד לדרישה מ"הילדה הטובה" - להיות יפה ולשתוק. אז לא. מותר לי לצעוק, מותר לי לנהום, מותר לי להיות במלוא כוחי החייתי. לפחות בלידה, אם לא בשאר הזמן. (ורק הבהרה, כי בכתב לא תמיד רואים את זה: אני טיפוס מאד לא כוחני, רוב מכירי יגדירו אותי כאדם שקט ומתחשב. אני גם חושבת שהתחשבות הדדית היא הדרך לחיים משותפים - מבחירה (בני זוג) או אילוץ (שכנים). אבל חושבת שבלידה, מי שצריך להתחשב (אם בכלל, כי כאמור - לא שומעים) אלו השכנים דווקא.)
לידה קלה