בהתחלה ציפי בכתה די הרבה
כי היו לה גזים או כאבי גב. לא יודעת מה, כי כאשר לקחתי אותה לכירופראקטור בגיל 10 חודשים הסירנות בכי הפסיקו בבת אחת. אבל כאשר הבכיות הפסיקו, כאן התחילו הזחילות העליזות שלה, ואז מכאן ההליכות והריצות והקפיצות העליזות של שני הילדים, עם הקטנה שגדלה פתאום בבת אחת, מה שהרגיז את השכן עוד יותר, ושוב טלפן למשטרה ולעובדות הרווחה.. ומה שהעובדות הרווחה שאלו אותי: האם אתם מרעיבים את הילדים? האם אתם מרביצים להם מכות? הראתי להם את הקטנה שבדיוק באותו הרגע ישבה בכסא גבוה ואכלה קורנפלייקס עם חלב בתיאבון רב.. הגדול ישן על הספה, והם לא יכלו להגיד כלום כי הוא היה כבר בן ארבע. ועל המקום השינה גם לא יכלו להגיד כלום כי בדיוק אז היה אצלי לול לתינוקות (בשביל התינוק ששמרתי עליו כמטפלת) וכמובן שלא אמרתי להם את האמת שיש לנו 'מיטה משפחתית' ואז מהר לקחתי את הילדים לרופא לבדיקה שגרתית כדי שלא יגידו שאנו מזניחים את הילדים. ולהפתעתי הם כבר הספיקו לשלוח פקס לרופא שידווח להם אם מצאו על גופם סימני התעללות והרעבה. הרופא היה מספיק הוגן להראות לנו את הפקס. ואז בפעם האחרונה שבאו אלינו התחילו לחקור אותנו למה אנו לא מחסנים. אמרתי להם שזה העקרון שלנו. סיפרתי להם שיש לנו אח אוטיסט כנראה מחיסונים אז אנו לא רוצים לקחת סיכונים. הם אמרו שיש סיכונים מהמחלות שמהן מחסנים. אז אמרתי להם שאצלינו הסיכון להיות אוטיסט מחיסון יותר קרוב מהסיכון להפגע לצמיתות מהמחלות.. ואז הם בסוף ירדו מעלינו, ושלחו לנו מכתב שהתיק סגור. מובן שאמרתי להם שאנו מתכוננים למצוא דירה גדולה יותר מהדירת חדר.. כי בארה"ב לגור בדירת חדר לפעמים זה אמתלא ללקיחת הילדים. לא מעניין אותם שאין כסף לגור בדירה גדולה יותר. (דירת חדר עולה שכירות 1000 דולר לחודש באזורים הזולים, ודירת 2 חדרים עולה 1400 דולר ומעלה)