צילום יח"צני והגשה של:יותר גרוע לא יכול להיות
1. אם ראית את כיתוב ה'קרדיט' - מי צילם או העביר לפרסום בעתונים את הצילום - כתוב שם ל.ע.מ. שפירושו: לשכת העתונות הממשלתית. ישנם במאגרי בלשכה (כמו בכל משרד אחר ליחסי-צבור, שזהו תפקיד המרכזי של לע"מ - ליח"צן את הממשלה, שלחותיה, פקידיה ובעיקר את "ראש-המערכת") עשרות אלפי צילומים, השמורים לשעת-כושר או צורך. לפעמים פונים מהעתון ללשכה כדי לבקש צילום, אבל על-פי רוב הלשכה דוחפת את הצילומים - כמו גם את התכנים והניסוחים - לעתונים, הניזונים ו"חיים" מפי היח"צנים והדוברים. מי שמצוי ב'בראנז'ה' יודע, וכך נאמר לא פעם בדיונים מקצועיים ואקדמיים בתחום, שרוב (רוב !) המתפרסם בכלי-התקשורת הוא פרי 'דחיפה' של דוברים ויח,צנים ופחות, פרי תחקירים וגילוי עצמאיים של כתבי-העתון. אף אחד לא יתעניין במה שמאחורי-הקלעים של הצילום, איפה צולם, באלו נסיבות, האם המחובקת נאספה אל בין זרועותיו של המחבק קצת בעל-כורחה או רק מרצונה להתרפק... הצילום "סופק לנו" כדי שזה מה שייזכר בצבור: חיבוק אוהב ויהודי של בחורה צעירה במצוקה, המתרפקת על אב גדול, מלא חמלה ואמפאטיה. 2. סלחו לי על ההשוואה הנחשבת במקומותינו נוראית, אבל היא המבליטה את הענין, אם כי ישנם הרבה מצבים דומים לכארוה פחות מרגשים מבחינה צבורית אלא "רק" בעלי משקל אישי קריטי: מליונים של אנשים במצבי-מצוקה ואסון אישיים ו/או המוניים אמרו לעצמם: יותר גרוע כבר לא יכול להיות. מעכשיו המצב רק ישתפר, אם לא "נעשה גלים", לא נרגיז, לא נתערב בגורל או במעשה הבורא (תלוי בהשקפת-העולם)... רק לצאת מזה ולהחזיר דברים לקדמותם הטובה או לשפרם יחסית לעכשיו. זאת אולי התכונה האנושית (אופטימיות המביאה לפעמים לציפייה רפויית-ידיים לטוב שיתרחש איך-שהוא) ששומרת על רבים, אבל גם הביאה מליונים לקיצם. אמא של אמי אמרה כך, בעוד הבת (אמא שלי) לקחה את גורלה בידה ולא חיכתה. את אמא של אמי לא הכרתי מעודי כי נספתה לפני שנולדתי, מצפה למשהו טוב שיקרה ויציל אותה... רק לא להרגיז את השליטים והקלגסים. אלה הגורסים שמצבם הוא של "תמות נפשי עם פלישתים" ועושים מעשה, הם מעטים, וזהו סודה כנראה של ההשרדות של רובנו. נושא גדול, מורכב ומסובך, שנעשו עליו מחקרים רבים (על רקע מצבי-אסון המוניים ובלתי נשלטים לכאורה), סוציולוגיים ופסיכולוגיים.
