לא תמיד, אבל במקרה שלנו כן
אני חייבת לומר שפסקת הפתיחה שלך מוזרה בעיני. מהניסיון שלי כמעט תמיד אלו שמתנגדים לחתונה "נכנעים" בסוף וממש לא ההפך.
 
במקרה שלנו, אני ידעתי שלמרות שנורא חשוב לי להתחתן אין בזה ממש היגיון. ידעתי שלטקס הזה אין הרבה משמעות, ובכל זאת רציתי. למה? כי זה מה שכולם עשו. זה מה שהיה מקובל, זה מה שציפו מאיתנו חברתית, זה מה שחברות מסביבי עשו. כתבתי על זה די הרבה פה בזמנו, על הפער הזה.
אבל בשלב מסויים הבנתי שהנושא הזה שכל הזמן נמצא ברקע הורס לנו את היחסים, שאנחנו כל הזמן רבים על זה וגם כשלא זה יושב בינינו, ובשלב הזה החלטתי שאני מעדיפה מערכת יחסים בריאה בלי חתונה. אני משערת שרוב הסיכויים שגם אם לא הייתי מוותרת הוא היה "נכנע" בסוף, אבל סביר שהוא היה קצת ממורמר מזה, ושנינו לא היינו בטוחים אף פעם אם הוא הסכים כי הוא באמת רצה או בשביל לרצות אותי. עשיתי ויתור מודע על משהו שהיה חשוב לי יותר כלפי חוץ מאשר כלפי פנים. אני מניחה שאם הייתי דתייה או משהו כזה זה היה אחרת, אבל בגלל שעמוק בפנים ידעתי שבאמת אין לזה הרבה משמעות וזה יותר עניין חברתי, בסוף הצלחתי לשחרר.
 
אני אגב בכלל לא מזלזלת בטראומות כלכליות. כשהכרתי את בן זוגי לא היה לו גרוש על התחת, בדיוק בגלל זה. אני משערת שבמקרה שלנו זה שלאורך כמה שנים הוא ראה שאני לא בחורה מהסוג שיושב בבית ומתעלק על משכורת הבעל עזרה לו להחלטה. לו אני במקום פותחת ההודעה הייתי מנסה גם להבין מה עומד מאחורי הפחדים האלה, כי בהחלט ייתכן שהם לא בלתי רציונליים אלא נטועים היטב במציאות. ואז אולי גם היה אפשר לנסות לפתור את הפחדים האלו בדרכים שונות (למשל הסכם ממון).