הרצון לדמיין אותנו,לדעתי הענייה
זהו הרצון הכי בסיסי שניתן לשלוף ממי שמשוחח תקופה ארוכה עם אנשים,שלא ראה ולא שמע. אני איש שהתקשורת היא הדבר הכי מאפיין אצלו,ובכלל זה המבט,המימיקה,השטף, הטון,והקשר הבלתי אמצעי...אבל כאן,שמתי לעצמי מחסום לרצון הזה שלי,מיד כשהבנתי שלא כולם דומים לי,ולא כולם מעוניינים להחשף,איש איש מסיבותיו הוא. מבחינתי,כאשר מסרתי לך את מספר הטלפון שלי,עשיתי את שלי. לא מעוניין לחצות גבולות,ולחוש שאני מגזים,למרות שאתה גבר,ולמרות ששנינו הטרוסקסואלים מוצהרים,אוהבי נשים. התרגלתי כבר,שלאינטרנט חוקים משלו,הסתגלתי למצב הזה,של שיחה דרך מקלדת, אבל תמיד אני מבהיר מדי פעם,שאם זה היה תלוי בי,מזמן הייתי פוגש בך/ם. הרצון לחיות באמת שלי,כולל הכל,גובר אצלי על הרבה דברים אחרים,ובכלל זה האנונימיות המזויינת ש'לי. בינתיים,אתה מכיר דירסט את הפירמידה ההיא בככר רבין? כשהיינו ילדים,תמיד אמרו לנו ביום העצמאות ההומה מאדם בככר,"אם תלכו לאיבוד,ניפגש כאן,מתחת לפירמידה"... מבחינתי חשוב,שגם אם לא ניפגש,שיהיה איפה למצוא אתכם! להשתמע בינתיים
) מה הייתם רוצים שייאמר בהספד עליכם (בהנחה שיהיה הספד בכל מקרה)
תתמודדו דירסט,עוזי,טל ...תשובות
