לבן זוגי הקודם היו שלושה ילדים
וזה היה סיוט, פשוט סיוט בשבילי.
למרות שהם חיו 500 קילומטר ממני ולא באו אף פעם, שיגע אותי שכל גרוש פנוי שלו היה הולך אליהם, ואם רציתי פעם לצאת לחופשה זוגית, אז ברגע האחרון תמיד פתאום היה קורה משהו לאחד הילדים וגרושתו היתה מתקשרת לדרוש עוד כסף (לטיפול שיניים, למשקפיים, לטיול שנתי)- או דורשת שהוא יהיה עם הילדים בזמן שהיה מתוכנן לחופשה שלנו- והתכניות שלנו הלכו לעזאזל.
הבן הגדול כבר היה בן 23 - אבל במדינה שלנו, החוק המעוות לא קובע גיל מקסימום שמעליו אין לחייב את האב בתשלום מזונות. כל זמן שה"ילד" חי אצל אמו ולא עובד, האבא המסכן צריך לשלם לו מזונות וכבר נתקלתי במקרים של אנשים ששילמו מזונות ל"ילדים" בני 27. אז הבן הבטלן של החבר שלי לשעבר היה יושב אצל אמא שלו ומגרד בתחת, והאבא היה משלם לו בוחטות כל חודש, ועוד מוסיף לו לבילויים ולרשיון נהיגה.
בעיניי, מי שמוכנה לחיות עם גבר שיש לו ילדים, מסכימה בעצם להיות תמיד סוג ב', ולאכול רק שאריות. היא לעולם לא תהיה מספר 1 בסדר העדיפויות של בעלה, אלא מס' 2 או 3 או 4 (תלוי עד כמה הוא דופק חשבון לאמא של הילדים). מצטערת, לא מוכנה לחיות ככה ולא ממליצה לאף אישה שמעוניינת באושר להתפשר על חיים כאלו.
אגב, אני בת 43, אני גרושה ללא ילדים (זה אף פעם לא עניין אותי להיות אמא) ובעלי הטרי רווק בן 48 ללא ילדים.
