חוקים ואימוץ בארה"ב

גילעד 63

New member
חוקים ואימוץ בארה"ב

בארה"ב מתנהל בשנים האחרונות מאבק מאומצים לשינוי החוקים במדינות השונות בכל הנוגע למה שנקרא אצלנו פתיחת תיק האימוץ. שם מדובר, בשונה מכאן, לא רק על קבלת מידע אלא על קבלת תעודת הלידה המקורית ומידע מזהה בנוגע להורים הביולוגיים. אדם פרטמן הוא נשיא מכון דונלדסון שאמון על ביצוע, איסוף ופרסום חומר מחקרי בנושא אימוץ על כל האספקטים שלו. בקישור הזה הוא נותן עדות בניו יורק לגבי מה שהמחקרים מוכיחים בארה"ב לגבי הפיכת האינפורמציה הזו נגישה לכל המאומצים. הוא אב מאמץ בעצמו ולדעתי מאד מרתק ומרגש לשמוע את העדות שלו. אשמח לשמוע מחשבות ותחושות. ברגע שאגבש את התחושות שלי עצמי למול זה למשהו מסודר ונהיר אכתוב אותן כאן.
 

סביון1

New member
בדיוק אתמול היתה ידיעה, לא זוכרת איפה קראתי

אותה, למעשה רק את הכותרת, על תינוק שנרצח עם לידתו ונטמן היכנשהוא כדי לטשטש עקבות. אם יש סיבה שבגללה אני מסתייגת לאפשר מידע לגבי הורים ביולוגים בלי רשותם, היא בדיוק זו: אם לא תהיה אנונומיות, יהיו עוד תינוקות שילכו לפח, כי הביולוגית תחשוש מחשיפה עתידית.

אודה לך אם תפרט קצת יותר לגבי העדות של אדם פרטמן. זה סרטון בן עשרים דקות והאמת שאין לי סבלנות וזמן להקשיב לו, אבל אשמח לתקציר, אם לך יש סבלנות לתקצר
 

גילעד 63

New member
בתור התחלה

אתקצר לך את הידיעה שאת הכותרת שלה ראית. מדובר באישה מאחד מיישובי הנגב (קחי ניחוש פרוע באיזה מגזר מדובר) שככל הנראה נכנסה להריון שלא מבעלה ולאחר הלידה, כנראה יחד עם אחרים/ות החליטה להסתיר את העניין על ידי המתת היילוד וקבורתו. בעזרתה ובעזרת נשים אחרות גילתה המשטרה את גופתו של היילוד. לפי גרסת המשטרה, היא מביעה חרטה עמוקה על המעשה וכמו כן, מציינים שמדובר באישה שהרתה ולא היתה במעקב או ליווי רפואי או רווחתי. נראה ברור בעליל שהתינוק הזה לא היה מגיע לאימוץ ככה או ככה היות שהתסריט הזה בכלל לא נשקל, אני משער מרוב פחד מהגילוי של עצם קיומו של התינוק והרומן שבגינו כנראה נכנסה להריון.
בימים אלה מסתובב בפייסבוק סיפור על מאומצת מארה"ב בת 27 עם שלושה ילדים משלה שמחפשת את מי שילדה אותה והשאירה אותה עטופה בחולצה בשירותים של בורגר קינג.
הרוחות בארה"ב סוערות גם סביב המקרה של המאמץ שמואשם ברצח בנו המאומץ בן השלוש.
כותרות ואנקדוטות לא חסרות. מה שאנחנו לא נשמע עליו הוא המקרים שלא מהווים סנסציה חדשותית כמו מאומץ שקיבל מידע על שורשיו הביולוגיים, יצר איתם קשר ולא היתה שום דרמה גדולה לכאן או לכאן. אנחנו לא נשמע על זה כי זה לא יעבור את סף הnews worthy.
אני מקווה שאנחנו חיים במדינה שהחוקים בה לא נקבעים על פי אנקדוטות קצה אלא על בסיס נתונים הרבה יותר רחבים ורציניים.
אני בתהליך של לתמלל ולתרגם את עדותו של אדם פרטמן. ברגע שזה יהיה מוכן אעלה את זה.
 

יסמין@

New member
מאוווד מעניין! תודה שהבאת את

הלינק לדבריו.

הוא חידד עבורי משהו חשוב: לא כל הנשים החליטו מבחירה חופשית למסור לאימוץ. חלק מהן עשו זאת כתוצאה מלחצים של המשפחה, הסביבה וכו'. ואני מוסיפה: גם כאלו שהסתירו את ההריון ואת הלידה מהמשפחה ומהסביבה, מסרו לאימוץ לא מבחירה חופשית לגמרי, אלא בשל חשש מהמשפחה, מהסביבה וכו'. כמו שכתבתי המון פעמים בפורום, לא מדובר במלכת אנגליה המיליארדרית שפשוט לא בא לה לגדל תינוק/ת ומחליטה לאחר מחשבה ועיון מעמיקים למסור לאימוץ. בהרבה מאוד מקרים מדובר בבחירה בין כמה רעות, כשהמסירה לאימוץ היא הרע במיעוטו (עבור היולדת ועבור התינוק/ת).

וגם המרצה, כמוך, אמר שיש המון סיפורים והמון אנקדוטות, אבל אי אפשר להתבסס על מקרים פרטיים, אלא צריך לחקור ולהתבסס על מידע שמגיע מהמון מקורות ומהמון אנשים. כלומר, צריך לערוך הרבה מחקרים איכותניים וכמותיים כדי לאסוף מידע רב ככל האפשר וממקורות רבים ושונים ומאוכלוסיות שונות. כלומר, יש לחקור הן אנשים שאומצו והן נשים שמסרו לאימוץ וגם את המשפחות שאימצו (כתבתי "וגם" משום שבנושא זה לדעתי הכי חשובה דעתם וחוויותיהם של אלו שאימצו ושל אלו שמסרו לאימוץ).

ואם כבר אנקדוטה, נזכרתי פתאום במליסה גילברט שגילמה את דמותה של לורה ב"בית קטן בערבה". פעם ראיתי אותה מתראיינת על כך שהיא נמסרה לאימוץ, מצאה את אביה הביולוגי, נפגשה איתו כמה פעמים, היו פגישות נעימות למדי. ואחר שהוא השיב על השאלות שלה, הם שמרו על קשר מאוד רופף - היא הייתה מתקשרת אליו בכל כריסטמס לאחל לו שנה טובה ואולי בעוד חג. כלומר, לא קרתה שום דרמה לשני הצדדים.

ובאסוציאציה חושבת על תורמי הזרע שמבקשים לשמור על האנונימיות שלהם לתמיד, וברור שרבים מהם לא יתרמו זרע אם יחששו שיום אחד בעתיד יופיעו כמה ילדים וידפקו להם על הדלת...

והחוקר הוסיף עוד נקודה חשובה: שייתכן שבזמנו הנשים רצו לשמור על האנונימיות שלהן, אבל אולי הדברים השתנו במהלך השנים. לדעתי, גם אם זה לא פשוט מבחינה תקציבית וארגונית וכו' - כדאי פשוט לשאול אותן האם הן רוצות לשמור על האנונימיות שלהן או הן מוכנות לחשיפה כזו או אחרת.

אשמח לקרוא את מחשבותיך על דברי החוקר.
 

יסמין@

New member
והמשך האנקדוטה

בדקתי בויקיפדיה באנגלית בערך של מליסה גילברט וראיתי שכתובים שם שמות הביולוגים (וגם שמות הוריה) ואפילו כתוב מעט על כך שהיו מאורסים כשהחליטו למסור אותה לאימוץ.
 
אוי איך אהבתי אותה בילדותי. היא סימלה בשבילי

את כל הטוב שבעולם. את האהבה, טוב הלב, האנושיות ורוח האדם.
לא ידעתי שהיא מאומצת. מדהים. כאילו סוגר איזה מעגל.
 

גילעד 63

New member
תקציר העדות

מכון דונלדסון לאימוץ הוא מכון מחקר ארצי עצמאי, לא מפלגתי, ללא מטרות רווח העוסק בפיתוח כיוונים ויישומים מיטביים בתחום האימוץ דרך מחקר. הדובר חוקר את תחום האימוץ על כל היבטיו מזה 12 שנה.
יש הרבה מיתולוגיה ואי הבנות בהקשר של אימוץ וההסטוריה של האימוץ....במהלך הדיון והעדויות הובאו לפניכם הנחות יסוד כעובדות כשבעצם המחקר והעובדות אינן תומכות בהן כלל וכלל. אפשר להשתמש באנקדוטות כדי להוכיח כל דבר. יחד עם זאת, חוקים טובים מגובשים בדרך אחרת. חוקים טובים מגובשים כאשר האנקדוטות מייצגות את המציאות. מייצגות את המחקר. מייצגות את הדרכים המיטביות.
1. ההיסטוריה של האימוץ אינה כזו של בחירה חופשית לנשים רבות שמסרו את התינוקות שלהן לאימוץ בגיל צעיר על בסיס החלטה מושכלת ופשוט המשיכו בחייהן. זו לא המציאות של ההיסטוריה של אימוץ. הצעירות האלה חיו בעולם שבו הכמרים שלהן, ההורים שלהן, הרופאים שלהן, החברים שלהן כולם תייגו אותן ואמרו להן "אתן לא תגדלו את התינוק הזה". אלה שחקרו ובדקו לא הצליחו למצוא מסמכים משפטיים תקפים המעידים על איזשהו הסכם סודיות מסודר שנחתם בין הצדדים. האם היו הבטחות מילוליות כאלה מצד עורכי דין ועובדים סוציאליים? בהחלט כן. היו גם הבטחות שהן ייראו את הילד כשיגדל ויגיע לגיל 18. אז איך אפשר לקיים הבטחה מילולית אחת שניתנה ולא את האחרת? ההיסטוריה פשוט אינה כזו של בחירה חופשית אמתית, והרבה מהעדויות משתמשות ב"בחירה החופשית" הזו כאקסיומה. כמה מכם היו רוצים שיחזיקו אתכם אחראים על פי חוק, לכל החיים, להבטחה שנעשתה על ידכם בגיל 17 בנסיבות כל כך קיצוניות בלי לשאול יותר לעולם האם ההבטחה הזו עדיין תקפה.
2. אנו עושים אינפנטיליזציה לאנשים שאומצו בזה שאנחנו קוראים להם ילדים מאומצים גם כשהם אנשים מבוגרים. כמו כן, אנו עושים אינפנטיליזציה לנשים האלה כשהן מבוגרות כשאנחנו מחליטים בשבילן שהמדינה תחליט מה טוב בשבילן גם שנים אחרי אותה החלטה שהתקבלה בגיל כל כך צעיר. עם כל הכבוד לטענות בנושא שמירת הסודיות/פרטיות של האימהות הביולוגיות, המחקרים שלנו מוכיחים שהאלמנט המרפא העיקרי באופן מוחלט הוא הידיעה שהתינוק שנמסר לאימוץ חי וקיים ומצבו טוב. המחקרים מוכיחים בדיוק את ההיפך מהסטראוטיפ. המחקרים שלנו מוכיחים שמעל 95% מאותן נשים רוצות לדעת. כך שאם מטרת החוק היא להגן על שלומן הפסיכולוגי של האימהות הביולוגיות, אז המחקרים אינם תומכים בזה לחלוטין. ההיפך הוא הנכון. שלושה מחקרים עיקריים בתחום המידע החסוי, מכיוונים שונים הגיעו לאותה מסקנה שממליצה שהדבר הנכון לעשות הוא לפתוח את התיקים ולתת את המידע. לא מדובר רק בסקרנות. לחשוב שמדובר רק בסקרנות עושה טריוויאליזציה לעניין. כנ"ל לגבי מידע רפואי גנטי כסיבה עיקרית לרצון לגישה למידע. מדובר בצורך. אם אדם "רגיל" זכאי לזהות משלו, מה יגידו כל הילדות הקטנות מסין שהוריהן לבנים, ובלי אינפורמציה בנושא, מהי הזהות שלהן? ואם מאומץ אכן זכאי לזהות משלו, איך הוא יכול לגבש אותה בלי מידע? בלי לדעת את הרקע לחייו? האם הזהות של אותה ילדה סינית אותה זהות כמו של הוריה היהודים האמריקאיים? איך היא תקבל את הזהות שלה? במקרה של אימוצים בין לאומיים ובין גזעיים יש דרכים אחרות לסייע בגיבוש הזהות, אך במקרים המקומיים יש דרך מאד פשוטה. פשוט לשאול, והמחקרים מספרים לנו שהאימהות הביולוגיות רוצות שישאלו אותן. אתם בעצם מגנים על קבוצה גדולה מאד של נשים שאינן מעוניינות בהגנה שלכם, ואף אחד לא שואל אותן.
3. חששות רבים הועלו לאורך השנים לגבי התוצאה האפשרית של פתיחת התיקים האלה ומסירת המידע המזהה למאומצים בוגרים. היום כבר לא מדובר בניסוי. לא מדובר בהשערה. אנחנו לא צריכים לנחש. יש 12 מדינות ויותר בארה"ב שפתחו את המידע המדובר ומסרו תעודות לידה המקוריות למאומצים ויש לנו עדויות ועובדות לגבי מה קורה לאחר מכן. ומה קרה באותן מדינות? כל החששות המוכרים הועלו בכל אותן מדינות לפני שבוצע הצעד הזה. והיום יש לנו משהו כמו עשור של עדויות ועובדות לגבי התוצאה. עכשיו אנחנו יכולים באמת לדעת מה קורה כשעושים את זה. ואתם יודעים מה קרה? כלום. הרבה אנשים קיבלו את תעודות הלידה שלהם. זה כל מה שקרה. חלקם השתמשו בתעודות על מנת לחפש את הוריהם הביולוגיים או את קרוביהם הביולוגיים, רובם לא כי בלוא הכי האינטרנט איפשר להם לעשות את זה בלי התעודה. מאומצים אינם כפויי טובה, הם אינם ילדים שמחפשים אמא או אבא חדשים, הם מחפשים את אותם דברים שכולנו מניחים כזכות יסודית מולדת שהוא זהות, ונמנע מהם חלק ממנה רק בגלל אותה חתיכת נייר. רבים מהם רק רוצים את חתיכת הנייר הזו ואינם רוצים לחפש הם רק רוצים למלא את החור הזה של היעדר תעודת לידה מקורית, ולרובם כבר יש אמצעים אחרים לאתר את שורשיהם הביולוגיים. אין שום עדות באף מחקר ובאף אחת מהמדינות בהן השינוי נעשה שהדבר הורס את חייהם של אנשים או מחבל במערכות היחסים שלהם. האם יהיו מקרים בהם זה מה שיקרה? אולי כן ואז זה יהיה אייטם חדשותי גדול. יחד עם זה, כשאבות גרושים חוטפים את ילדיהם אנחנו לא זועקים שיש לבטל את מוסד הגירושים. אין לי ספק שהיתרונות צריכים להיות רבים הרבה יותר מהחסרונות והסיכונים בשיטה, אך ב"מעבדה" שלנו, בחיים האמתיים עושה רושם ברור שהיתרונות הם משמעותיים והסיכונים מזעריים או אפילו לא קיימים, ואנחנו לא יכולים לתת לאיזה תסריט אימים דמיוני עתידי יחיד לכוון את המדיניות הציבורית שלנו.
4. איני כאן כאב מאמץ למרות שאני אב מאמץ. אני כאן כחוקר. היו נושאים ותוצאות במחקרים שהייתי שותף להם שגרמו לי אי נוחות אישית, אבל המחקר הוא המחקר והעובדות הן העובדות. גם לי כאב מאמץ היו את החששות כמו לכולם בתחום שמירת הסודיות וכו'. בהחלט כן. אבל אז גיליתי שאני טועה. כיוון שהאנשים האמתיים בשר ודם שיצרו את הילדים שלי הם בדיוק זה. אנשים אמתיים בשר ודם. ומגיע להם שהחוק יתייחס אליהם בכבוד שעד היום נמנע מהם. המחקר ברור לחלוטין. אנחנו יכולים לומר מה שאנחנו רוצים לגבי ההבטחות שניתנו לפני הרבה שנים (למרות שלא ראינו את המסמך המשפטי המדובר המבטיח את הסודיות הזו). אנחנו יכולים להאמין בזה אם אנחנו רוצים, אבל המציאות מוכיחה שהמסמכים האלה לא הפכו חסויים כדי להגן על ההורים הביולוגיים משום דבר. ההיפך הוא הנכון. הסיבה היחידה הייתה לשמור שהאם הביולוגית תישאר רחוק ככל האפשר מהמשפחה המאמצת. כך שהתפיסה של הגנה על האימהות הביולוגיות היא מיתולוגיה.
5. המחקרים שלנו על בניית זהות חיובית מוכיחים שלא מדובר רק בסקרנות או במידע גנטי אלא בחלק חשוב מאד בבניית זהות שלמה וחיובית. מדובר בבריאות הנפש של מאומצים ואימהות ביולוגיות. מאומצים אינם נכים, אבל יש עניין בנפשם שנכפה עליהם בתחילת חייהם שיש לו השפעה על המשך החיים.
6. מדובר בתיקון חוק לאחור. היום בלא מעט מדינות כבר נהוג אימוץ פתוח כדבר שבשגרה, כולל מדינת ניו יורק. נוצר מצב אבסורדי שבו תעודת הלידה של תינוק מאומץ היא חסויה, בו בזמן שאימו הביולוגית הצעירה היא הבייביסיטר שלו אצל ההורים המאמצים אבל אין גישה לתעודת הלידה המקורית שלו כדי שהוא לא יידע את שמה. מצב אבסורדי.
 

סביון1

New member
תודה רבה על התקציר

הם רוצים שימסר מידע על ההורים הביולוגים גם בלי הסכמתם?
 

גילעד 63

New member
מידע ביולוגי

לפחות בשתיים עשרה מדינות המאומצים מקבלים את תעודת הלידה המקורית שבה מופיעים הפרטים המזהים של מי שילדה אותם
 

גילעד 63

New member
מה שזה אומר

זה שהם יכולים לאתר ולאפשר לשני הצדדים בחירה עכשוית אם ליצור קשר/לקיים קשר או לא.
 

סביון1

New member
אבל מה קורה אם צד אחד רוצה לקיים קשר והצד

השני לא? ואם הצד שרוצה מנסה לכפות קשר על הצד שלא? הרי ברור שכל עוד אין סתירה בין רצון הצדדים הכל זורם ואין בעיה. השאלה מה קורה כשיש סתירה? מה אומר החוק (אם בכלל)?
 

גילעד 63

New member
מה קורה בחיים כשצד אחד רוצה קשר וצד אחר לא?

אז אותו דבר קורה במקרים האלה. מתמודדים עם המצב כמו שני האנשים המבוגרים שהם.
אחת הבעיות שאדם פרטמן מתאר בעדות שלו היא שאנחנו עושים אינפטיליזציה למאומצים ולביולוגיים. כאילו שהמאומצים הבוגרים הם עדיין ילדים שהמדינה צריכה להחליט בשבילם מה טוב להם, ומצד שני ההתייחסות לאם הביולוגית שיוצאת מתוך הנחת יסוד שהיא לא רוצה בקשר הזה או שאם יווצר קשר היא תעשה משהו לא טוב.
המציאות שהמחקרים שלהם במכון הוכיחו היא קודם כל שמאומצים אינם כפויי טובה, סטוקרים או מחפשים אמא ואבא חדשים. ומצד שני גילו שמעל 95 מהאמהות הביולוגיות רוצות שימצאו אותן. למול נתונים כאלה למה שהמדינה תחליט בשבילם אם הם רוצים קשר או לא? תנו להם להחליט. למה המדינה יוצאת מתוך הנחה שיקרה משהו רע? הנתונים מוכיחים שלא קורה שום דבר רע. האמת היא שברוב המקרים לא קורה הרבה. המפגשים בדרך כלל חד פעמיים ואם נוצר קשר הוא לא איזה קשר עמוק יותר מידי. נשאלות שאלות, מתקבלות תשובות וזהו פחות או יותר. הרבה יותר מינורי ברוב המכריע של המקרים מאשר המיתולוגיה סביב האיתור והמפגש הזה.
לגבי מי מחליט על יצירת הקשר. שאלה טובה. אלה שמצדדים בשליטה של המאומץ על העיתוי נוטעים את הסיבה בזה שבהחלטה ההסטורית למסור אותו הוא היה היחיד בכל הסיפור שלא היתה לא שליטה על כלום ולכן כאילו "מגיעה" לו השליטה עכשיו. יש בזה משהו למרות שלדעתי האישית לא צריך לשלול על הסף תסריטים אחרים.
 

יסמין@

New member
לדעתי

(ועל סמך מה שאני יודעת - ואני תמיד מוכנה ללמוד דברים חדשים וגם דברים שיסתרו מה שאני כבר יודעת), הפתרון שמצאו בארץ טוב יותר: אנשים שאומצו ורוצים להיפגש עם המולידים, צריכים להגיש בקשה לכך. ואז שואלים את המולידים אם הם מעוניינים במפגש כזה ומכבדים את רצונם: רוצים - אוקיי. לא רוצים - לא.
 

גילעד 63

New member
אענה בכמה הודעות לפי נושא

כדי שיהיה מסודר, קל לקרוא ולא סתם משהו ארוך ועמוס.
נושא ראשון: מה באמת קורה היום בארץ חוקית ומעשית.
כאן בארץ המושג שנמצא בשימוש כשבאים לדון בנושא השורשים הביולוגיים הוא "פתיחת התיק". סעיף 30 לחוק האימוץ קובע כי פנקס האימוצים לא יהיה פתוח לעיון אולם רשאים לעיין בו היועץ המשפטי לממשלה, רושם נישואין (או מי שהוא הסמיך לכך) ופקיד סעד ראשי. מעבר לזה "לפי בקשת מאומץ שמלאו לו 18 שנים רשאי פקיד סעד להתיר לו לעיין בפנקס ברישום המתייחס אליו. סירב פקיד הסעד לבקשה, רשאי בית המשפט להתיר את העיון לאחר קבלת תסקיר מפקיד הסעד". לעניין אימוץ בין ארצי ופנקס האימוצים החוק קובע כי "לא יתיר פקיד סעד עיון בפנקס אלא לאחר התייעצות עם העמותה המוכרת שטיפלה באימוץ".
כלומר, הדגש הוא על כך ששיקול הדעת המלא לגבי העיון בפנקס נתון בידי פקיד הסעד ובמקרים של התעקשות של המאומץ ופנייה לבית משפט יש חובה של תסקיר של פקיד הסעד. פקיד הסעד אינו חייב לתת למאומץ ולו שביב מידע אחד. הכל לפי שיקול דעתו. גם אם מדובר במידע לא מזהה. מה שמתרחש בפועל הוא שבמקרים בהם מחליטים לתת מידע, המאומץ אינו מעיין בתיק אלא מקבל באופן מילולי את המידע שבוחר פקיד הסעד לתת. הדבר הכי קרוב לפרטים מזהים שיקבל המאומץ הוא שם פרטי. מעבר לזה, יקבל אולי את נסיבות מסירתו לאימוץ ולא מעבר לכך. מסמכים אחרים הנמצאים בתיק וקשורים למאומץ לא יימסרו למאומץ.
לדעתי, לכל הפחות צריך החוק לחייב את פקיד הסעד למסור כל מידע ו/או מסמכים הנוגעים לתהליך האימוץ תוך "הפתחתה"/מחיקה של פרטים מזהים של מי שמסרה/ו את התינוק/ילד לאימוץ. במקביל, לדעתי האישית, כאחד שעבר את תהליך פתיחת התיק פעמיים ועשה את כל המסע עד ליצירת קשר, אני חושב שצריך להעלות את גיל פתיחת התיק ל21. אני באמת לא חושב שנער/נערה בגיל 18 בשלים להתמודד עם תהליך כל כך רגיש ומורכב. מעבר לזה, כאן בישראל יש לנו את השירות הצבאי שלאחריו בעצם מתחיל צעיר את חייו העצמאיים כבוגר. תקופת השירות הצבאי מהווה נדבך משמעותי מאד בהתבגרותו של הצעיר הישראלי, על אחת כמה וכמה כשמדובר במאומץ שזו לו התקופה הראשונה שבה הוא עומד מול העולם הגדול לבדו בסוף גיל ההתבגרות ואני בטוח שבמהלכה ישנה התגבשות אישיותית משמעותית שמבדילה באופן עמוק בינו לבין הצעיר שהיה בגיל 18. עד כאן בפרקטיקה. אשמח לשמוע דעות.
 

יסמין@

New member
מסכימה מאוד

שיש למסור את כל הפרטים המצויים בתיק האימוץ, מלבד הפרטים המזהים של המולידים. אבל כמובן, אם המולידים מסכימים, יש לתת גם את הפרטים המזהים.

ולגבי הגיל. באמת שאלה גדולה, בייחוד משום שכל אדם=אינדיבידואל, ולכן הבשלות הרגשית, הנפשית, הפסיכולוגית, האינטלקטואלית וכו' וכו' שונה מאוד אצל בני ובנות אותו גיל. ובהחלט יכול להיות בן או בת 15 שבשלים ומפותחים הרבה יותר מבן או בת 18, 19 וגם יותר. אז איך אפשר להכליל? כלומר, זה לא יעיל ולא מדויק לכל אדם באופן אישי.

ואם מדובר בפרטים שונים שאינם מאוד טעונים, כגון נסיבות המסירה לאימוץ במקרים הלא קשים (לדוגמה: היולדת הייתה בת 16 וללא סיוע וכו' וכו' אבל לא כשמדובר במקרים הקשים) - מדוע לא לגלות זאת כבר בגיל 15? או 14? או קודם לכן. הרי כך זה נעשה באימוץ חו"ל: ההורים מקבלים מידע כלשהו (לעתים יותר. לעתים פחות, לעתים מדויק לעתים לא כל כך או בכלל לא) ומוסרים אותו לילדים/ות בגילאים שונים (כלומר במשפחות שונות נוהגים בדרכים שונות, ויש גם חלקי מידע שמגלים בגילאים שונים באותה משפחה). לא שמעתי מעולם שזה הזיק לילד או לילדה לשמוע (ממציאה נתונים) שקוראים לה נטשה, שהיא ילדה בגיל 18, שהיא חיה בכפר קטן ברוסיה, שהיא רווקה, שהיא מרקע כלכלי לא קל ועוד כמה פרטים מהסוג הזה. למה צריך לחכות עד גיל 18 כדי לקבל פרטי מידע בסיסיים אלו? (בארץ כמובן בלי שמה).
 

גילעד 63

New member
אין וויכוח בינינו עד כאן

לגבי הבשלות, בדיוק בגלל מה שאת אומרת כדאי לקבוע את הקו לנושא מידע מזהה לגיל שבו סביר להניח שגם אלה שבשלו מוקדם יותר או מאוחר יותר בשלים כבר להתמודד עם המסע שאולי יוביל למפגש וכו'.
לגבי גילוי שאר הפרטים הלא מזהים במהלך החיים ככל שהילד מתפתח (דוגמא מה שקורה באימוץ חו"ל) מסכים איתך לגמרי. לפי שיטה זו ההורים המאמצים יקבלו את התיק לידיהם ללא פרטים מזהים במעמד האימוץ והם אלה שיחליטו איך ומתי לתווך לילד את המידע הזה. אופטימלי מבחינתי. יהיה מעניין לראות מה תהיה תגובת השירות למען הילד לרעיון הזה
 

יסמין@

New member
נראה לי רעיון ממש מצוין

רציתי רק לחדד: באימוץ חו"ל לעתים מקבלים פרטים מזהים מדויקים ואמיתיים: שם פרטי ושם משפחה, כתובת מדויקת, גיל, השכלה, מצב משפחתי ועוד. ואכן פעם ראיתי משפחה שנסעה מאנגליה לרומניה ושם הם פגשו את היולדת ואת בני משפחתה (כמובן שהיה תיאום מראש והייתה הסכמה וכו'). אוי, נזכרתי כמה שזה היה קשה... היא ענייה מרודה, שחיה באיזה כוך עם כמה ילדים, בלי חימום ולא ברור אם הם זוכים לאכול כל יום... והיא מטאטאת רחובות עם מטאטא גדול כזה. ובזמן הפרידה היא התנפלה בנשיקות ובבכי על ילד בן 7 והשביעה אותו שיזכור אותה ובייחוד את הילדים ושיעזור לכולם ושמוטל עליו להציל אותם! (מסכן הילד... איזו מעמסה, איזו טראומה).
 

גילעד 63

New member
בכלל המצב הנוכחי

יוצר פער והבדל בין מאומצי חו"ל למאומצים מקומיים. מאומץ חו"ל בן 12-14 יודע היום הרבה יותר על שורשיו מאשר מאומץ מקומי באותו גיל. נראה לי פשוט לא נכון.
 
למעלה