חוקים ואימוץ בארה"ב
- פותח הנושא גילעד 63
- פורסם בתאריך
מעבר לזה שהיום
יותר ויותר הורים מאמצים מבינים את החשיבות העצומה שיש לחלקים האלה של הפאזל בחיי ילדיהם המאומצים ופועלים בכיוונים הנכונים מתוך ראייה נכונה של טובת הילד לא רק כילד, אלא בראייה של אדם שיגדל להיות מבוגר. זה מביא להגדרה אחרת של "אימוץ מוצלח". אם פעם אימוץ מוצלח היה היטמעות מוחלטת של הילד במשפחתו החדשה, אני חושב שהיום הראייה היא אחרת ויותר לכיוון של הגדרת אימוץ מוצלח כהשתלבות טובה במשפחה החדשה ובניית מבנה אישיות עצמי חיובי ושלם ויכולת לעשות אינטגרציה חיובית בין תחילת חייו להמשכם.
יותר ויותר הורים מאמצים מבינים את החשיבות העצומה שיש לחלקים האלה של הפאזל בחיי ילדיהם המאומצים ופועלים בכיוונים הנכונים מתוך ראייה נכונה של טובת הילד לא רק כילד, אלא בראייה של אדם שיגדל להיות מבוגר. זה מביא להגדרה אחרת של "אימוץ מוצלח". אם פעם אימוץ מוצלח היה היטמעות מוחלטת של הילד במשפחתו החדשה, אני חושב שהיום הראייה היא אחרת ויותר לכיוון של הגדרת אימוץ מוצלח כהשתלבות טובה במשפחה החדשה ובניית מבנה אישיות עצמי חיובי ושלם ויכולת לעשות אינטגרציה חיובית בין תחילת חייו להמשכם.
ברעיון זה יש גם הרבה בעייתיות
כי הרי ידוע שהתחושה לגבי העברת מידע לילד על אימוצו בכלל ועל פרטי הרקע הידועים בפרט משתנה ממאמץ למאמץ. יש מאמצים שמאמינים שחשוב שהילד יגדל ללא סודות והם מספרים לו על אימוצו מהרגע הראשון. אחרים דוחים זאת לכשיגדל מעט ויבין ויש כאלה שעדיין מסתירים מהילד ומהסביבה את האימוץ. לתת בידיהם של המאמצים את האפשרות מה ומתי לספר לילד תגרום לכך שהחשיפה תהיה בהתאם לעמדות של ההורים, שלא תמיד תואמות את טובתו של הילד, רצונותיו ובשלותו.
כי הרי ידוע שהתחושה לגבי העברת מידע לילד על אימוצו בכלל ועל פרטי הרקע הידועים בפרט משתנה ממאמץ למאמץ. יש מאמצים שמאמינים שחשוב שהילד יגדל ללא סודות והם מספרים לו על אימוצו מהרגע הראשון. אחרים דוחים זאת לכשיגדל מעט ויבין ויש כאלה שעדיין מסתירים מהילד ומהסביבה את האימוץ. לתת בידיהם של המאמצים את האפשרות מה ומתי לספר לילד תגרום לכך שהחשיפה תהיה בהתאם לעמדות של ההורים, שלא תמיד תואמות את טובתו של הילד, רצונותיו ובשלותו.
ההורים קובעים את טובת הילד.
עם זאת צריך לזכור שמתן אפשרות רק להורים להחליט לגבי הבשלות/חוסר הבשלות של הילד הוא בעייתי כי ההורה מונע על ידי הרגשות, התפיסות, החששות והעכבות שלו עצמו. בנוסף יש ילדים שלא משתפים את הוריהם בכל המחשבות, תהיות, רגשות ביחס לאימוץ, במיוחד בגיל ההתבגרות. זה יכול ליצור מצב שההורה כלל לא יהיה מודע לעיסוק של הילד בנושא זהותו ושורשיו ושהוא לא יציע לו את המידע כי לא יחשוב שזה מעניין אותו כרגע.
עם זאת צריך לזכור שמתן אפשרות רק להורים להחליט לגבי הבשלות/חוסר הבשלות של הילד הוא בעייתי כי ההורה מונע על ידי הרגשות, התפיסות, החששות והעכבות שלו עצמו. בנוסף יש ילדים שלא משתפים את הוריהם בכל המחשבות, תהיות, רגשות ביחס לאימוץ, במיוחד בגיל ההתבגרות. זה יכול ליצור מצב שההורה כלל לא יהיה מודע לעיסוק של הילד בנושא זהותו ושורשיו ושהוא לא יציע לו את המידע כי לא יחשוב שזה מעניין אותו כרגע.
מודעות הורים
אני חושב שכמו במצב של הורות ביולוגית שבה עלי האחריות להיות מודע לכל מה שקשור להתפתחות ילדי וצרכיהם לאורך השנים, כנ"ל לגבי הורים מאמצים. המדינה שמאפשרת להם לעלות על מסלול ההורות המאמצת צריכה לאפשר להם את הכלים הדרושים לעניין, תמיכה וליווי עתידיים לפי הצורך אבל מעבר לזה, הורים זה הורים כולל הכל. אז כמו ילדים ביולוגיים, יהיו ילדים עם הורים יותר מודעים ומשקיעים ויהיו כאלה עם פחות. המצב הנוכחי הוא בכלל אבסורד כי המדינה בעצם אומרת למאמצים "אתם הורים כמו כל הורה אחר, אבל בעניין הזהות והשורשים של הילד שלכם אנחנו נחליט בשבילכם וגם בשבילו בגיל 18. תניחו לעניין עד גיל 18 ואז תדברו איתנו ונראה". בו בזמן שבאימוץ חו"ל אומרים בדיוק ההיפך "הנה הילד, הנה התיק, שיהיה בהצלחה".
אני חושב שכמו במצב של הורות ביולוגית שבה עלי האחריות להיות מודע לכל מה שקשור להתפתחות ילדי וצרכיהם לאורך השנים, כנ"ל לגבי הורים מאמצים. המדינה שמאפשרת להם לעלות על מסלול ההורות המאמצת צריכה לאפשר להם את הכלים הדרושים לעניין, תמיכה וליווי עתידיים לפי הצורך אבל מעבר לזה, הורים זה הורים כולל הכל. אז כמו ילדים ביולוגיים, יהיו ילדים עם הורים יותר מודעים ומשקיעים ויהיו כאלה עם פחות. המצב הנוכחי הוא בכלל אבסורד כי המדינה בעצם אומרת למאמצים "אתם הורים כמו כל הורה אחר, אבל בעניין הזהות והשורשים של הילד שלכם אנחנו נחליט בשבילכם וגם בשבילו בגיל 18. תניחו לעניין עד גיל 18 ואז תדברו איתנו ונראה". בו בזמן שבאימוץ חו"ל אומרים בדיוק ההיפך "הנה הילד, הנה התיק, שיהיה בהצלחה".
יש הבדל מהותי מאוד בין הורות ביולוגית למאמץ
הורה ביולוגי לא חושש שיום אחד ילדו ירצה להתחקות אחר שורשיו, מה יקרה לו כתוצאה מזה, איך זה ישפיע על היחסים בינו לבין הילד, האם הצד הביולוגי ינסה לנצל את הילד
להעברת כספים, האם הילד יכניס אותו לצוהר של הקשר עם המולידים וכו'. והרבה מאוד הורים מאמצים חוששים מזה, במיוחד מאיך הילד יושפע רגשית מהיחשפותו למידע, להיכרות, לקשר.
וזה מוסיף אימפקט רגשי, הרבה פעמים לא מודע להתנהלות שלו בכל הקשור לשדרים (גם הסמויים) שמעביר לילד לגבי המידע והאופציה להתחקות אחר שורשיו.
ושלא תבין אותי לא נכון, זה לא שאני חושבת שצריך לשלול מההורה המאמץ את הזכות להחליט מתי לחשוף את ילדו למידע, אבל אני חושבת שצריך לעגן בחוק שמגיל מסויים (נניח גיל 18 או 21) נציגי הרווחה חייבים ליידע את הילד לגבי נסיבות מסירתו לאימוץ, האם במהלך השנים המולידים התעניינו בו ולגבי מכתבים/חפצים שהושארו עבורו בתיק.
הורה ביולוגי לא חושש שיום אחד ילדו ירצה להתחקות אחר שורשיו, מה יקרה לו כתוצאה מזה, איך זה ישפיע על היחסים בינו לבין הילד, האם הצד הביולוגי ינסה לנצל את הילד
להעברת כספים, האם הילד יכניס אותו לצוהר של הקשר עם המולידים וכו'. והרבה מאוד הורים מאמצים חוששים מזה, במיוחד מאיך הילד יושפע רגשית מהיחשפותו למידע, להיכרות, לקשר.
וזה מוסיף אימפקט רגשי, הרבה פעמים לא מודע להתנהלות שלו בכל הקשור לשדרים (גם הסמויים) שמעביר לילד לגבי המידע והאופציה להתחקות אחר שורשיו.
ושלא תבין אותי לא נכון, זה לא שאני חושבת שצריך לשלול מההורה המאמץ את הזכות להחליט מתי לחשוף את ילדו למידע, אבל אני חושבת שצריך לעגן בחוק שמגיל מסויים (נניח גיל 18 או 21) נציגי הרווחה חייבים ליידע את הילד לגבי נסיבות מסירתו לאימוץ, האם במהלך השנים המולידים התעניינו בו ולגבי מכתבים/חפצים שהושארו עבורו בתיק.
אתחיל מהסוף
לגבי הזכות של ההורה לחשוף את ילדו למידע אני מסכים איתך שאי אפשר לחייב או לשלול את החשיפה הזו, ולכן מה שאפשר לעשות הוא להגדיל את ההבנה של ההורה לגבי ההשפעה של העניין על הילד לשני הכיוונים, לתת לו כלים איך לעשות את זה אם הוא מחליט לעשות את זה ועוד. חינוך ומודעות הם המפתח בעניין הזה.
לגבי נציגי הרווחה, בעצמך נתת את התשובה. עיגון בחוק של חובה ליידע לעומת ה"רשאי לתת" שקיים היום. כמובן בכפוף לזה שהמאומץ פונה אליהם ורוצה לדעת.
לגבי החששות אני לגמרי מבין את זה. זה מאד לא פשוט מכל כיוון. גם מצד ההשפעה האפשרית על הקשר עם ההורים וגם מבחינת הדאגה להשפעה של זה על הילד. האימפקט הרגשי שיכול להשפיע על המסרים הגלויים והסמויים לילד בנושא הזה הוא מאד חזק. אני חושב שלפעמים אפילו מדובר במסרים סותרים. המסר הגלוי הוא אחד והסמוי הפוך ממנו, דבר שיכול לשים את הילד בפינה לא קטנה כי הוא קולט את שני המסרים וזה רק מוסיף לתחושה הדואלית שקיימת בלוא הכי.
בעניין הזה אומר שלושה דברים:
1. החיפוש האקטיבי מתחיל בדרך כלל אחרי גיל 18 ולעתים אף אחרי כן. יש להורים המאמצים יותר מעשרים שנה לבסס מערכת הורה-ילד יציבה ובטוחה, ואכן, למעט מקרים חריגים, בגיל הזה למאומצים אין שום ספקות לגבי מי המשפחה שלהם ומי ההורים שלהם, מה שאומר שלמרות כל הקשיים הדברים אכן קורים והמשפחה מתגבשת בראשו ונפשו של המאומץ.
2. חשוב להבין שההורים/שורשים/משפחה ביולוגיים לא עומדים במוקד התהליך הזה של החיפוש. הם לא העניין. חשוב להבין שהחיפוש הזה נוגע בעיקר למאומץ עצמו ולרצון שלו (בין מודע או לא) להשלים את תמונת ה"מי אני" שלו שבתסריט הביולוגי ה"רגיל" כבר די מגובשת בשלב הזה. מאומצים לא מחפשים משפחות חדשות או הורים חדשים. אני הייתי מציע להורים מאמצים להשקיע בגיבוש קשר הורה-ילד בריא וטוב לאורך השנים וכשיגיע הזמן לחיפוש הזה (אם יגיע) הילד ייצא לחיפוש מתוך בסיס מוצק של תחושת משפחה והורות. גם ההיפך הוא נכון. אם ה"ילד" בגיל הזה עדיין לא בטוח במוצקות הקשר שלו עם הוריו הוא עלול להימנע מהתהליך הזה ומכל הסיבות הלא נכונות. ידוע על הרבה מאומצים שדחו את החיפוש עד שהוריהם המאמצים נפטרו.
3. אני חייב לך תודה, כי בעקבות השיחה הזו אני כבר מתיישב להכין סדנה להורים מאמצים שתיקרא כנראה "מי מפחד מהורים ביולוגיים" כדי לגעת בפחדים האלה ולהפיג אותם עם הבנה וידיעה יותר ברורים לגבי ה"חיפוש הגדול והמפחיד הזה", למה הוא קורה, מה ההשפעות האפשריות ובעיקר מה ההשפעות כשהוא לא קורה. החיים שלי מלמדים אותי שוב ושוב שמודעות, ידע והבנה מפיגים הרבה פחדים שמקורם בעיקר בדמיון.
לגבי הזכות של ההורה לחשוף את ילדו למידע אני מסכים איתך שאי אפשר לחייב או לשלול את החשיפה הזו, ולכן מה שאפשר לעשות הוא להגדיל את ההבנה של ההורה לגבי ההשפעה של העניין על הילד לשני הכיוונים, לתת לו כלים איך לעשות את זה אם הוא מחליט לעשות את זה ועוד. חינוך ומודעות הם המפתח בעניין הזה.
לגבי נציגי הרווחה, בעצמך נתת את התשובה. עיגון בחוק של חובה ליידע לעומת ה"רשאי לתת" שקיים היום. כמובן בכפוף לזה שהמאומץ פונה אליהם ורוצה לדעת.
לגבי החששות אני לגמרי מבין את זה. זה מאד לא פשוט מכל כיוון. גם מצד ההשפעה האפשרית על הקשר עם ההורים וגם מבחינת הדאגה להשפעה של זה על הילד. האימפקט הרגשי שיכול להשפיע על המסרים הגלויים והסמויים לילד בנושא הזה הוא מאד חזק. אני חושב שלפעמים אפילו מדובר במסרים סותרים. המסר הגלוי הוא אחד והסמוי הפוך ממנו, דבר שיכול לשים את הילד בפינה לא קטנה כי הוא קולט את שני המסרים וזה רק מוסיף לתחושה הדואלית שקיימת בלוא הכי.
בעניין הזה אומר שלושה דברים:
1. החיפוש האקטיבי מתחיל בדרך כלל אחרי גיל 18 ולעתים אף אחרי כן. יש להורים המאמצים יותר מעשרים שנה לבסס מערכת הורה-ילד יציבה ובטוחה, ואכן, למעט מקרים חריגים, בגיל הזה למאומצים אין שום ספקות לגבי מי המשפחה שלהם ומי ההורים שלהם, מה שאומר שלמרות כל הקשיים הדברים אכן קורים והמשפחה מתגבשת בראשו ונפשו של המאומץ.
2. חשוב להבין שההורים/שורשים/משפחה ביולוגיים לא עומדים במוקד התהליך הזה של החיפוש. הם לא העניין. חשוב להבין שהחיפוש הזה נוגע בעיקר למאומץ עצמו ולרצון שלו (בין מודע או לא) להשלים את תמונת ה"מי אני" שלו שבתסריט הביולוגי ה"רגיל" כבר די מגובשת בשלב הזה. מאומצים לא מחפשים משפחות חדשות או הורים חדשים. אני הייתי מציע להורים מאמצים להשקיע בגיבוש קשר הורה-ילד בריא וטוב לאורך השנים וכשיגיע הזמן לחיפוש הזה (אם יגיע) הילד ייצא לחיפוש מתוך בסיס מוצק של תחושת משפחה והורות. גם ההיפך הוא נכון. אם ה"ילד" בגיל הזה עדיין לא בטוח במוצקות הקשר שלו עם הוריו הוא עלול להימנע מהתהליך הזה ומכל הסיבות הלא נכונות. ידוע על הרבה מאומצים שדחו את החיפוש עד שהוריהם המאמצים נפטרו.
3. אני חייב לך תודה, כי בעקבות השיחה הזו אני כבר מתיישב להכין סדנה להורים מאמצים שתיקרא כנראה "מי מפחד מהורים ביולוגיים" כדי לגעת בפחדים האלה ולהפיג אותם עם הבנה וידיעה יותר ברורים לגבי ה"חיפוש הגדול והמפחיד הזה", למה הוא קורה, מה ההשפעות האפשריות ובעיקר מה ההשפעות כשהוא לא קורה. החיים שלי מלמדים אותי שוב ושוב שמודעות, ידע והבנה מפיגים הרבה פחדים שמקורם בעיקר בדמיון.
עם משפט זה "בכפוף לזה שהמאומץ פונה אליהם ורוצה לדעת"! ולא שהרווחה תפנה לכוווווולם/ן, כולל אלו שלא מעוניינים/ות בכך.
זאת ועוד: ממש לא כל ההורים חוששים. בפורום הזה כתבו הרבה פעמים הורים על כך שהם לא חוששים ולא פוחדים, ואם הבן או הבת ירצו להכיר את המולידים - הם יעזרו. גם בסרט על הנערות שאומצו מברזיל, אחת מהן לוותה באימה בחיפוש אחר הביולוגית. גם בסדרה "משפחות" ההורים נסעו עם הבן לגווטמלה ופגשו את המשפחה הביולוגית שלו. כותבת כאן אם שמסייעת לבנה שאומץ מברזיל לאתר את משפחתו הביולוגית ועוד ועוד.
חשוב להדגיש שדברייך
מתייחסים אך ורק לאימוץ בארץ. מהרבה בחינות כל זה לא רלוונטי לאימוץ חו"ל.
"אני חושבת שצריך לעגן בחוק שמגיל מסויים (נניח גיל 18 או 21) נציגי הרווחה חייבים ליידע את הילד לגבי נסיבות מסירתו לאימוץ"
בגיל 18 ובוודאי בגיל 21 לא מדובר בילדים/ות משום בחינה, חוקית או אחרת.
והאם את מציעה שנציגי הרווחה יפנו ויציעו מידע גם למי שלא ביקשו מידע זה?
ידוע, שרק חלק מסוים מהאנשים שאומצו פונים לשירות למען הילד. הרוב לא פונים. את מעוניינת שיפנו גם לאלו שלא מעוניינים בכך?
מתייחסים אך ורק לאימוץ בארץ. מהרבה בחינות כל זה לא רלוונטי לאימוץ חו"ל.
"אני חושבת שצריך לעגן בחוק שמגיל מסויים (נניח גיל 18 או 21) נציגי הרווחה חייבים ליידע את הילד לגבי נסיבות מסירתו לאימוץ"
בגיל 18 ובוודאי בגיל 21 לא מדובר בילדים/ות משום בחינה, חוקית או אחרת.
והאם את מציעה שנציגי הרווחה יפנו ויציעו מידע גם למי שלא ביקשו מידע זה?
ידוע, שרק חלק מסוים מהאנשים שאומצו פונים לשירות למען הילד. הרוב לא פונים. את מעוניינת שיפנו גם לאלו שלא מעוניינים בכך?
אני מתארת לעצמי
שאין תשובה אחת, אלא הרבה תשובות שונות. מדובר בהמווון אנשים, שחיים במדינות שונות, במשפחות שונות וכו', ולכל אחת ואחד מהם יש אישיות שונה, ביוגרפיה שונה, מערכת יחסים שונה עם ההורים וכו' וכו'. בקיצור, יכולות להיות לכך סיבות רבות ושונות ומגוונות ואפילו סותרות. ולאדם אחד יכולות להיות יותר מסיבה אחת וכו' וכו'.
שאין תשובה אחת, אלא הרבה תשובות שונות. מדובר בהמווון אנשים, שחיים במדינות שונות, במשפחות שונות וכו', ולכל אחת ואחד מהם יש אישיות שונה, ביוגרפיה שונה, מערכת יחסים שונה עם ההורים וכו' וכו'. בקיצור, יכולות להיות לכך סיבות רבות ושונות ומגוונות ואפילו סותרות. ולאדם אחד יכולות להיות יותר מסיבה אחת וכו' וכו'.
ברור שיש
השפעה, ואפילו חזקה. אפשר ללמוד זאת גם מעדויות של אלו שנמנעו או הסתירו משום שההורים אמרו בגלוי או רמזו שהם מרגישים מאויימים מהחיפוש, לעומת כאלו שההורים תמכו בחיפוש וגם השתתפו בו. אבל יש גם כאלו שחיפשו למרות שההורים התנגדו (בגלוי או ברמזים) ויש כאלו שלא חיפשו למרות שההורים לא התנגדו (בגלוי וגם ברמזים). כלומר, כשמדובר באנשים בוגרים, ההשפעה של ההורים היא חזקה, אבל לא בהכרח מכרעת. וכמובן גם זה אינדיבידואלי
השפעה, ואפילו חזקה. אפשר ללמוד זאת גם מעדויות של אלו שנמנעו או הסתירו משום שההורים אמרו בגלוי או רמזו שהם מרגישים מאויימים מהחיפוש, לעומת כאלו שההורים תמכו בחיפוש וגם השתתפו בו. אבל יש גם כאלו שחיפשו למרות שההורים התנגדו (בגלוי או ברמזים) ויש כאלו שלא חיפשו למרות שההורים לא התנגדו (בגלוי וגם ברמזים). כלומר, כשמדובר באנשים בוגרים, ההשפעה של ההורים היא חזקה, אבל לא בהכרח מכרעת. וכמובן גם זה אינדיבידואלי
משמעות "פתיחת תיק"
המונח "פתיחת תיק" מתייחס בעצם לתהליך של חיפוש אקטיבי של השורשים הביולוגיים של מאומץ. כאן אני יכול להעיד מגוף ראשון על מה שאני טוען. בפעם הראשונה שפתחתי את התיק הייתי בן 25. עמדתי לפני נישואים ראשונים עם כוונה להקים משפחה וכמו מאומצים רבים אחרים הסיבה המוצהרת היתה לקבל מידע רפואי וגנטי כדי שאדע למה לצפות כשאגיע לשלב שבו ארצה ילדים. בנוסף לזה אני זוכר את עצמי אומר גם שבאמת אי אפשר ליפול על בנאדם אחרי כל כך הרבה זמן ולהעלות באוב פתאום משהו שכנראה הוא מנסה כל חייו לשכוח. זה נראה לי אז לא הוגן. היום אני גם מבין יותר למה חשבתי ככה.
בפתיחת התיק קיבלתי מידע מאד בסיסי לגבי נסיבות האימוץ שלי, מידע שברובו בלוא הכי היה זמין לי מהורי המאמצים. הוסבר לי שאני יכול לבקש מפגש וכך עשיתי. מאז לא שמעתי מהם. לימים הסתבר שהם לא הצליחו לאתר אותה. בפעם השנייה פתחתי את התיק לפני כשלוש שנים וביודעי שהיא לא בארץ ויהיה להם קושי לאתר אותה ביקשתי לקבל פרטים מזהים כדי לאתר אותה בעצמי כי לי יהיה יותר קל לעשות את זה. אחרי חודש/חדשיים של נסיונות איתור שלהם הם נאותו למסור לי פרטים מזהים והשאר הסטוריה.
לאחר זמן קצר מאד הצלחתי עם קצת עבודה והרבה מזל הצלחתי לאתר אותה. הסתבר שטניה אייזקס נפטרה שבע שנים לפני כן. משם החל מסע יצירת הקשר עם המשפחה המורחבת (אחותה, בני דודים וכו') והיכרות עם ההסטוריה המשפחתית וכמובן מסע היכרות עם האישה שנשאה אותי, הביאה אותי לעולם ומסרה אותי לאימוץ. אני חייב לומר שמה שסייע מאד להחלמת הפצע היה לוא דווקא המידע על רצועת הזמן של הגעתי לעולם והסיבות למסירה לאימוץ וכו' (שזה המידע הקיים בתיק ברובו). מה שתרם ביותר היה תהליך ההיכרות שלי עם העולם השלם שהיתה טניה. מי היו ההורים שלה, באיזה בית גדלה, איך היתה כילדה ונערה ואישה צעירה. מה היו הדברים השמחים בחיים שלה, מה הכאבים שנשאה איתה ואיך השפיעו על מהלך חייה. ההיכרות העמוקה הזו עם ה"יולדת" הביאה אותי למקום שיכול לראות יותר מאשר רק את רצועת הזמן הקשה הזו בחייה שבה עשתה בחירות שאולי אפשר להתווכח עליהן ולשפוט אותן, אבל במסע הזה גיליתי שטניה היתה הרבה יותר מאשר האישה שמסרה אותי לאימוץ והרבה יותר מאשר היולדת. גיליתי אדם ועולם שלם. זה איפשר לי לבוא לעניין השורשים הביולוגיים שלי ממקום הרבה יותר מפוכח וחומל וקשור. בכל זאת, חלק ממני בא מהעולם הזה ממנו באה טניה והקשר בינינו לא מצטמצם רק לזמן שהיינו יחד (תשעה חדשים ושלושה ימים). אני לא קשור רק אליה, אני גם קשור לאבא שלה ולסבא שלה, ולאמא שלה, ולאחות שלה ולשני בני הדודים שמצאתי בקנדה. אין ספק שההופעה שלי שפכה אור על פצעים ישנים (לא רק של טניה) אלא של כל המשפחה שהושפעה מכל ההתנהלות וההתרחשות. יחד עם זה, הוצאת הסיפור מהארון ונגיעה בו בעדינות וחמלה איפשרה ריפוי לא קטן של כל המעורבים בדבר. כשזה נעשה נכון ומתוך מחשבה, חמלה וראיית התמונה הרחבה זה יכול רק לרפא. כשזה נעשה כמו היום מתוך פחד, חשש והסתרות ברור שמעט מאד טוב יכול לצאת מזה, אם בכלל.
המונח "פתיחת תיק" מתייחס בעצם לתהליך של חיפוש אקטיבי של השורשים הביולוגיים של מאומץ. כאן אני יכול להעיד מגוף ראשון על מה שאני טוען. בפעם הראשונה שפתחתי את התיק הייתי בן 25. עמדתי לפני נישואים ראשונים עם כוונה להקים משפחה וכמו מאומצים רבים אחרים הסיבה המוצהרת היתה לקבל מידע רפואי וגנטי כדי שאדע למה לצפות כשאגיע לשלב שבו ארצה ילדים. בנוסף לזה אני זוכר את עצמי אומר גם שבאמת אי אפשר ליפול על בנאדם אחרי כל כך הרבה זמן ולהעלות באוב פתאום משהו שכנראה הוא מנסה כל חייו לשכוח. זה נראה לי אז לא הוגן. היום אני גם מבין יותר למה חשבתי ככה.
בפתיחת התיק קיבלתי מידע מאד בסיסי לגבי נסיבות האימוץ שלי, מידע שברובו בלוא הכי היה זמין לי מהורי המאמצים. הוסבר לי שאני יכול לבקש מפגש וכך עשיתי. מאז לא שמעתי מהם. לימים הסתבר שהם לא הצליחו לאתר אותה. בפעם השנייה פתחתי את התיק לפני כשלוש שנים וביודעי שהיא לא בארץ ויהיה להם קושי לאתר אותה ביקשתי לקבל פרטים מזהים כדי לאתר אותה בעצמי כי לי יהיה יותר קל לעשות את זה. אחרי חודש/חדשיים של נסיונות איתור שלהם הם נאותו למסור לי פרטים מזהים והשאר הסטוריה.
לאחר זמן קצר מאד הצלחתי עם קצת עבודה והרבה מזל הצלחתי לאתר אותה. הסתבר שטניה אייזקס נפטרה שבע שנים לפני כן. משם החל מסע יצירת הקשר עם המשפחה המורחבת (אחותה, בני דודים וכו') והיכרות עם ההסטוריה המשפחתית וכמובן מסע היכרות עם האישה שנשאה אותי, הביאה אותי לעולם ומסרה אותי לאימוץ. אני חייב לומר שמה שסייע מאד להחלמת הפצע היה לוא דווקא המידע על רצועת הזמן של הגעתי לעולם והסיבות למסירה לאימוץ וכו' (שזה המידע הקיים בתיק ברובו). מה שתרם ביותר היה תהליך ההיכרות שלי עם העולם השלם שהיתה טניה. מי היו ההורים שלה, באיזה בית גדלה, איך היתה כילדה ונערה ואישה צעירה. מה היו הדברים השמחים בחיים שלה, מה הכאבים שנשאה איתה ואיך השפיעו על מהלך חייה. ההיכרות העמוקה הזו עם ה"יולדת" הביאה אותי למקום שיכול לראות יותר מאשר רק את רצועת הזמן הקשה הזו בחייה שבה עשתה בחירות שאולי אפשר להתווכח עליהן ולשפוט אותן, אבל במסע הזה גיליתי שטניה היתה הרבה יותר מאשר האישה שמסרה אותי לאימוץ והרבה יותר מאשר היולדת. גיליתי אדם ועולם שלם. זה איפשר לי לבוא לעניין השורשים הביולוגיים שלי ממקום הרבה יותר מפוכח וחומל וקשור. בכל זאת, חלק ממני בא מהעולם הזה ממנו באה טניה והקשר בינינו לא מצטמצם רק לזמן שהיינו יחד (תשעה חדשים ושלושה ימים). אני לא קשור רק אליה, אני גם קשור לאבא שלה ולסבא שלה, ולאמא שלה, ולאחות שלה ולשני בני הדודים שמצאתי בקנדה. אין ספק שההופעה שלי שפכה אור על פצעים ישנים (לא רק של טניה) אלא של כל המשפחה שהושפעה מכל ההתנהלות וההתרחשות. יחד עם זה, הוצאת הסיפור מהארון ונגיעה בו בעדינות וחמלה איפשרה ריפוי לא קטן של כל המעורבים בדבר. כשזה נעשה נכון ומתוך מחשבה, חמלה וראיית התמונה הרחבה זה יכול רק לרפא. כשזה נעשה כמו היום מתוך פחד, חשש והסתרות ברור שמעט מאד טוב יכול לצאת מזה, אם בכלל.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.