איריס,
אני לא מכירה את בתך באופן אישי, אבל התסמינים שהזכרת - כמעט כל החברים שלי ואני עברנו כאלה בתקופות שונות, פלוס מינוס משהו. קורה. לא סוף העולם, ובאמת, אני לפחות, זקוקה במצבים שקשה לי למרחב. לדעת שיש לי אל מי לפנות אם וכשאני צריכה, אבל לא יושבים דואגים לי. אני צריכה את השקט שלי לפתור את הבעיות שלי בכוחות עצמי. אמא שלי שאמת היתה צריכה להתרגל לזה. היא נפלאה, ועכשיו למשל כשאני לפני מבחן שנורא מלחיץ אותי, או החלטות חשובות, והיא מתה לעזור, להיות חלק, להיות שם בשבילי, היא באמת יודעת לתת לי ספייס, לעשות משהו משלה, ולחכות שכשיתאים לי, כשאני ארגיש שזה נכון בשבילי, אני אחלוק. זה מאפשר לנו להיות קרובות יותר, כי אני לא צריכה כל הזמן להדוף אותה ממקומות שלא מתאים לי שהיא תהיה בהם, מקומות שאני רוצה לבד. וכן, לפעמים אני מנסה משהו שלא מוצא חן בעיניה, מדאיג אותה (הרבה פעמים...), ולא תמיד אני יודעת אם אני בעצמי אוהבת להיות ככה, אבל אם אני כל הזמן צריכה להקשיב לאיך אמא שלי מרגישה בקשר לזה, או להיות מודעת לכך, אפילו אם היא לא אומרת, אני לא יכולה להקשיב לעצמי ולגלות מה דעתי, אם אני רוצה להיות כזאת או לא. ואז יכול להיות שאני אתעקש להשאר באותה צורה ואאחז בשיניים, כי אני רוצה לברר אם זה מתאים לי, ולא רוצה שיקחו לי את זה לפני שאני אדע. בקיצור, אני לא יודעת, אבל אני לא הייתי ממליצה לדאוג. אני חושבת שזה בסדר.