אולי אנחנו מיזנטרופים ../images/Emo22.gif
ראשית, מעבר לכל דבר אחר: זה שהילדים הרביצו לבת שלך או אפילו רק התכוונו לעשות את זה זה נראה לי הכי חמור וזה חוצפה אדירה של ההורים שלא עשו עם זה שום דבר!!! שנית - וקצת פחות מרגיז אם כי בכל זאת מפוצץ: מה זה ההרס הזה? שוב: חוצפה של ההורים, ולא משנה מדוע ולא משנה אם הם מסתדרים עם הילדים ולא משנה כלום. אבל את זה כבר אמרו לך, ואת גם יודעת לבד. בתור אימא טיפונת יותר ותיקה ממך (בתי הגדולה כבר בת שש) הייתי רוצה לשתף אותך (אתכם) בבעיה שהייתה לנו, בעיה שעדיין קיימת, אבל השלמנו איתה: יש לנו חברים די טובים שהבן שלהם תמיד היה מרביץ לבת שלנו. הערנו לו (בעדינות, כי האימא שלו תיעלב וכדי שהוא ירגיש אצלנו נוח, כי רצינו להישאר חברים של החברים האלה ולהמשיך לצאת איתם לטיולים וכו'). וביקשנו מההורים שיעירו לו, אבל הם היו טוענים שהבת שלנו לא טמנה ידה בצלחת (זה לא נכון, אבל גם אם היא אמרה לו משהו, זה עדיין לא מצדיק שהיא תחטוף מכות) וזה הגיע למצב שכשקבענו כל מיני בילויים של ילדים עם אותם חברים, שהילדים שלהם בערך באותו גיל - הבת שלנו פשוט לא רצתה לבוא. והרי תכננו את הפעילויות האלה בשבילה, אנחנו יכולים ליהנות גם ממסעדה טובה בלי ילדים של מישהואים אחרים וכיוב'. מה שיצא בסוף, למרבה הצער, שאנחנו כבר לא נפגשים עם החברים האלה. הרגשנו שאנחנו ממש לא סובלים את הילדים שלהם, והרי הם חברים שלנו, איך זה יכול להיות שאנחנו לא סובלים איזה שהוא ילד, ובסך הכול זה אמור להיות ילד נחמד (פני מלאך ממש, כמו שתיארת כאן). אז כשאנחנו לעתים רחוקות נפגשים ברחוב או באקראי אחר אנחנו אומרים: כן, צריך להיפגש בהזדמנות, ו-- אויש, אנחנו נורא עסוקים ועוד כהנה וכהנה ומצטערים בכנות אבל לא עד כדי כך שנביא את הבת שלנו לחטוף מכות בשבת בבוקר
אם למישהו יש פתרון אני אשמח לשמוע. זו באמת בעיה שמטרידה אותנו
ראשית, מעבר לכל דבר אחר: זה שהילדים הרביצו לבת שלך או אפילו רק התכוונו לעשות את זה זה נראה לי הכי חמור וזה חוצפה אדירה של ההורים שלא עשו עם זה שום דבר!!! שנית - וקצת פחות מרגיז אם כי בכל זאת מפוצץ: מה זה ההרס הזה? שוב: חוצפה של ההורים, ולא משנה מדוע ולא משנה אם הם מסתדרים עם הילדים ולא משנה כלום. אבל את זה כבר אמרו לך, ואת גם יודעת לבד. בתור אימא טיפונת יותר ותיקה ממך (בתי הגדולה כבר בת שש) הייתי רוצה לשתף אותך (אתכם) בבעיה שהייתה לנו, בעיה שעדיין קיימת, אבל השלמנו איתה: יש לנו חברים די טובים שהבן שלהם תמיד היה מרביץ לבת שלנו. הערנו לו (בעדינות, כי האימא שלו תיעלב וכדי שהוא ירגיש אצלנו נוח, כי רצינו להישאר חברים של החברים האלה ולהמשיך לצאת איתם לטיולים וכו'). וביקשנו מההורים שיעירו לו, אבל הם היו טוענים שהבת שלנו לא טמנה ידה בצלחת (זה לא נכון, אבל גם אם היא אמרה לו משהו, זה עדיין לא מצדיק שהיא תחטוף מכות) וזה הגיע למצב שכשקבענו כל מיני בילויים של ילדים עם אותם חברים, שהילדים שלהם בערך באותו גיל - הבת שלנו פשוט לא רצתה לבוא. והרי תכננו את הפעילויות האלה בשבילה, אנחנו יכולים ליהנות גם ממסעדה טובה בלי ילדים של מישהואים אחרים וכיוב'. מה שיצא בסוף, למרבה הצער, שאנחנו כבר לא נפגשים עם החברים האלה. הרגשנו שאנחנו ממש לא סובלים את הילדים שלהם, והרי הם חברים שלנו, איך זה יכול להיות שאנחנו לא סובלים איזה שהוא ילד, ובסך הכול זה אמור להיות ילד נחמד (פני מלאך ממש, כמו שתיארת כאן). אז כשאנחנו לעתים רחוקות נפגשים ברחוב או באקראי אחר אנחנו אומרים: כן, צריך להיפגש בהזדמנות, ו-- אויש, אנחנו נורא עסוקים ועוד כהנה וכהנה ומצטערים בכנות אבל לא עד כדי כך שנביא את הבת שלנו לחטוף מכות בשבת בבוקר