חזרנו פתאום, הנה אנחנו בבית
(שיר שאני אוהבת, לשרשור אחר...). חזרנו הביתה לא מזמן, וראיתי שאתן מעודכנות היטב, כולל תמונה
כל הכמעט שבוע הזה קיבלתי דיווחים מחברות על התמיכה וההתעניינות שלכן בשחר ובנו, וזה היה מאד מאד נעים לשמוע. בעיקר שכל שיחת טלפון נגמרה ב"אז את רוצה שאני אעדכן?"
זה היה שבוע קשה. גם פיזית וגם נפשית, על אף שהוא עבר מאד מאד מהר, כי באמת שלא היה לנו רגע לשבת בשקט בלי התעסקות בשחר שעדיין מאד נזקקת. היום, לפני היציאה משניידר ביקרנו במרפאה האונקולוגית. עוד אין תוצאות של הבדיקה הפתולוגית, אני אני חייבת להודות שהשהייה שם, עם כל הילדים שחלקם נראים חולים וחלקם, כמו שחר, נראים בריאים לחלוטין, לא עשתה לי טוב. הדיבורים על האפשרות שעוד השבוע, אם תוצאות הביופסיה יצריכו זאת, כבר נגיע לבדיקות נוספות, לרבות הוצאת מח עצם (שוב) בהרדמה מלאה, גם לא מעודדות אותי. אני כמעט רוצה להיות שוב במחלקה הכירורגית, עם דאגות להחלמה מניתוח ועם עיסוק בלתי פוסק בשחר, ולא בבית, איפה שיש זמן להתחיל ולחשוב. ראיתי שאורנה לקחה ברצינות את התלונות שלי, ואירגנה מגבית
. מאז ששחר יכולה לרדת מהמיטה, הרגליים שלנו הספיקו לנוח, ונראה לי שאם כבר יש כזו נכונות לאסוף כסף, בואו נעביר את מה שיאסף לתרומה. אני לא יודעת אם למחלקה הכירורגית שניידר, שטיפלה בנו במסירות וחיבה במהלך השבוע הזה, או אולי למחלקה האונקולוגית, שאני מקווה שלא תטפל בנו, או באף אחד אחר, לעולם. התרומות שמקבלות המחלקות האלה, שמקבל בית החולים, ועמותות המתנדבים שמראות שם נוכחות כל הזמן עושות חלק ניכר מהשהיה בשניידר לנוח, אפילו נעים. למען שאר הילדים המאושפזים והוריהם, אנחנו מתכוונים לתת תרומה (אני עוד לא יודעת מאיזה סוג, כי בכסף כרגע אנחנו לא שופעים), ואני אשמח אם תצטרפו. זהו. אני הולכת לנסות לכתוב מה עבר עלינו בשבועיים וחצי האחרונים, לנסות לנקות קצת את המערכת, לפנות מקום לעומס הבא.
(שיר שאני אוהבת, לשרשור אחר...). חזרנו הביתה לא מזמן, וראיתי שאתן מעודכנות היטב, כולל תמונה
