חם רעיל + כלב (פרק א')
אני לא יודעת איפה להתחיל. אני גם לא יודעת מה בדיוק אני מחפשת כאן. עצה? סימפתיה? סתם לפרוק תסכול? סליחה מראש על החפירה.
בעלי לא ישראלי, עברנו להתגורר יחד במדינת מוצאו במאי אשתקד, חצי שנה לפני שנישאנו (היינו אמורים להינשא באוגוסט/ספטמבר, אך תודות ל"דואר ישראל" שאיבד את תעודת הלידה שלי זה נדחה לדצמבר, עוד סאגה נפרדת, וכל הזמן הזה לא יכולתי לעבוד). הוא החליט שנגור ביחידת דיור של 2 חדרים, בקומה ה-2 של בית ששייך להוריו (אותה דלת כניסה, רק עוד דלת בקומה שלנו). חמתי עזבה את חמי בפברואר אשתקד והוא נשאר לגור שם לבדו.
זה מה שידעתי. דברים שנודעו לי מאז הפכו אותי לפקעת עצבים מהלכת.
מההתחלה הנוכחות שלו הייתה קצת מעיקה עליי. הוא היה מ-א-ד מתעלק. מתוך דיסוננס קוגניטיבי הנחתי שהוא פשוט בודד ומסכן ורק רוצה לדבר עם מישהו ושיתפתי פעולה. אז שמתי לב שמשום מה אין לו חברים שמבקרים אותו, גם קרובי משפחה שלו אפילו לא מתקשרים (פרט להורים שלו מדי פעם). הוא פשוט חיפש כל הזמן תירוצים לבלות איתי ועם בעלי ערב-ערב, נכרך אחרינו לכל מקום, כמעט כל ערב אכל אצלנו ארוחת ערב (מהר מאד אפילו לא חיכה שנזמין אותו, פשוט שאל "מה אוכלים היום?"). גם כשחברים של בעלי היו באים, או שהיינו הולכים איתם לאנשהו, חמי היה מוצא דרך להזמין את עצמו ולהיכרח אחרינו. מהתחלה היה נראה לי משהו מוזר בבן אדם שעל פניו לא נראה כי יש לו חברים בגילו, שמחפש כל הזמן חברה של "ילדים" צעירים ממנו ב-30 שנה. כשהצעתי לו לבוא לערב קהילתי חודשי, שמתקיים בכפר שלנו, הוא היה אומר ש"הם כולם שמוקים, אני לא רוצה לראות אותם". (איכשהו כולם אצלו לא בסדר, רק הוא בסדר). פעם אחר פעם, כשהיה יושב איתנו, היה חוזר על המשפט "עכשיו אנחנו, שלושתינו, ביחד". רגע אחד, "אנחנו" זה אני ובעלי, יחידה נפרדת, הוא יחידה נפרדת. זה פשוט היה קריפי ברמות שקשה לתאר. הוא פשוט החליט שהוא חלק מהזוגיות שלי עם בעלי.
לא עבר שבוע מאז שעברנו להתגורר יחד, וחמי היה מבקש ממני כל הזמן מיני "טובות" קטנות. פעם זה היה לנקות את ריהוט הגינה בחצר שלו (אמרתי "ניחא, גם אנחנו נשתמש בזה אם נעשה על האש"), פעם את תנור האפיה (המטונף) שלו (אין לי מושג למה הסכמתי, בדיעבד פשוט פתחתי פתח לניצול). כשביקש ממני לנקות את הבית שלו, אמרתי "אין מצב שאני עושה את זה בחינם", הוא עשה פרצופים אבל בסוף שילם לי (מעט מדיי, יש לציין).
כשהוא לא היה יושב אצלינו בסלון, אחרי ארוחת הערב, עד שבעלי כבר היה פורש לישון, אלא מזמין אותנו אליו, הוא היה מושך איתי את השיחות עד 3-4 לפנות בוקר לפעמים. כששאלתי אותו מדוע אינו הולך לישון, היה אומר לי "אני לא יכול לישון בגלל אשתי שעזבה אותי". כשהיה מדבר איתי על אשתו, היה מדבר כמו שאני לא מדברת על האוייבים הכי גרועים שלי. היה אומר שהיא זונה, שהיא בגדה בו, שהוא עבד כל השנים כמו חמור בזמן שהיא התבטלה והלכה על ימין ועל שמאל. היה אומר שהיא עזבה אותו כדי לשכב עם גברים בגיל של הבן שלה. ניסיתי לומר לו מספר פעמים שזאת לא דרך לדבר על אשתו לשעבר, אלא עם עו"ד לענייני גירושים וגם אז, רק אם יש לו ראיות מוצקות למה שהוא אומר. פעם אחר פעם אמרתי שאני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה, שזה לא נעים לי, ושאם הוא הולך כך ומספר זאת לכולם, אז סביר להניח שכולם יחשבו שהוא סתם מחפש ללכלך עליה. הוא היה עונה שלא אכפת לו מה חושבים עליו. ושוב, כמעט כל ערב (לפעמים גם בוקר וצהריים), כשבעלי לא היה שם, היה מתחיל להרעיל אותי נגד חמתי. לפעמים, כשהוא היה רב על משהו עם בעלי, הוא היה מתחיל להסית גם אותי נגדו (בקטנה), להגיד שבעלי לוזר ואפס שתמיד היה רק מרוויח גרושים והוא-הוא ולא אחר תמיד הגן עליו וכסת"ח אותו ושבלעדיו בעלי כלום. שאת המטבח (המזעזע) שנבנה בקומה שלנו בכלל הוא בנה, ובעלי אפילו לא עזר לו אלא רק צפה בכדורגל. לא ידעתי מה לעשות עם מה שהוא אמר לי, אם בכלל להאמין לו, שמרתי את זה לעצמי כי לא רציתי לפגוע בבעלי (אם יאמין לי) ואם לא יאמין לי אז... אני יוצאת לא בסדר.
במהלך הקיץ, אני ובעלי אימצנו גור חתולים ממקלט לבע"ח מקומי. שילמתי את כל האגרות, חיסונים וכו'. זמן קצר אחר כך, עלה בראשו של חמי לאמץ כלב. למשפחה הזאת מאז ומעולם היו כלבים. אין לי שום דבר נגד, אני אוהבת גם כלבים, אלא שאני יודעת שהם דורשים יותר השקעה של כסף, זמן, אנרגיה והרבה הרבה סבלנות שפשוט אין לי, לכן מעולם לא היה לי כלב. אמרתי "סבבה, לך למקלט שממנו אימצנו את החתול, בחר כלב שנראה לך, תצטרכו לבלות כשעה במשך 5 פעמים אחת לשבוע לפני שאתה לוקח אותו, כדי לראות שיש ביניכם כימיה ואת מידת המחוייבות שלך (זה הכלל שם, לא מקבלים כלב בלי זה), תשלם אגרת אימוץ ובבקשה". "לא", הוא אומר לי, "לא רוצה כלב משומש יד שנייה, מעורב, אני רוצה בורדר קולי גזעי ואני רוצה גור". (כן, ככה מדברים על יצור חיי, כאילו היה מדובר ברכב ממגרש למכוניות משומשות). לצערי, וזה משהו שאני מתקשה לסלוח עליו לבעלי, בעלי לא תמך בי בקטע הזה וגם התלהב ואמר "כן כן, גם אני רוצה". אה, רגע? זה הכלב שלו או שלך? "שלנו".
אמרתי פעם אחר פעם "אתה עובד בבקרים, גור כלבים צריך תשומת לב מסביב לשעון, על כמה וכמה גזע כל כך גדול, אינטלגנטי ואנרגטי כמו בורדר קולי. זה לא חיה שנועלים בבית ל-8 שעות! קח כלב מגזע קטן יותר או פחות פעיל, כזה שהולך עד למטבח ומתעייף, לא יהיה לך כוח לבלות שעות עם גור גדול ופעיל!". אז הוא החליט "את תעזרי לי, את ממילא לא עובדת". סליחה?! לא עבדתי כי עדיין לא הייתה לי ויזת עבודה, וזה לא עניינו אם אני עובדת או לאו, כי אני לא חיה על חשבונו. חייתי על החסכונות שלי ומהם שילמתי לו שכירות, גם כשבעלי היה בן עבודות ולא היה לו כסף - שילמתי. כשבעלי עבד, שילמתי את החצי "שלי". פשוט חוצפה כזאת גם בישראל לא ראיתי. אני צריכה לשלם לו שכירות, להאכיל אותו, לנקות אצלו ועוד לשמור על הכלב שלו! התחננתי לבעלי שישכנע אותו לקחת כלב מבוגר (מעולם לא היה להם גור) שכבר שולט בצרכים ופחות או יותר מחונך לבית. אין, כמו לדבר לקיר, גם בעלי, פתאום מצא את הילד הפנימי שלו וגם רצה גור כלבים. אמרתי "אתה לא רואה מה יקרה? בסוף אני איתקע עם הכלב כל היום ואתם רק תשחקו איתו קצת בערב לפני שהוא ילך לישון!". ברור, אף אחד לא הקשיב לי, וחמי, לטענתו, הוא מומחה עולמי לכלבים ויודע הכל ולא צריך עצות ממני (ולי במקרה יש תעודת עוזר וטרינר, שזה כלום, כן?).
בסוף התרח הזה הלך ומצא מרביעי כלבים (אפסים שיושבים על דמי אבטלה ועושים כסף שחור מהצד ממכירת גורים - אני שונאת את התעשייה הזאת והאנשים האלה) עם מחיר פחות מחצי משווי השוק לגור גזעי מגזע זה (מעניין למה. פלילי?). מכיוון שלא יכולתי למנוע את האימוץ הזה, ניסיתי לפחות להיות מעורבת בבחירת הגור, לבחור אחד יותר נינוח. גם לא עזר. בחרו את ה-2 בגודלו מכל השגר, שהשתולל הכי הרבה, ברח לו הכי הרבה פיפי וכל הזמן ניסה להיכנס בסורגים (אולי גם את הפחות חכם מבין ה-9). ואיך לא? במשך כל הסתיו אני הייתי תקועה עם כלב (שלא ביקשתי). הכלב השתולל כל הזמן כמו שד, מילא את החתול שלי בריר, עולה על רהיטים, השתין וחרבן על כל השטיחים (זאת אף על פי שהיה בחוץ, הוא לפעמים עשה צרכים בבית שניה אחרי שהיה בחוץ) ואפילו על ספה אחת (!!!) שפעם אחת הצלחתי לרחוץ את הכרית, בפעם השנייה הוא עשה על הבפנוכו שמתחת לכרית ונאלצנו לזרוק את הספה. חמי אפילו לא התנצל. להיפך! הוא צחק! כמעט את כל השטיחים זרקתי כי כבר לא נשאר לי ידיים לשטוף את זה.
ערב אחד, בעלי וחמי הלכו יחד לשתות בפאב של הכפר ואני נשארתי עם הכלב (כן, זה קרה הרבה). אותו ערב הכלב נשאר בדירה של חמי ואני רק הוצאתי אותו לטייל. כשנכנסתי, ראיתי שהכלב שלשל מים שחורים בכל הדירה של חמי. נבהלתי, שלחתי הודעה לבעלי, פחדתי שהוא חטף PARVO (עוד לא היו לו כל החיסונים ולמרות זאת, חמי היה מוציא אותו עם כלבים אחרים ולרחרח ולעשות כל מה שאסור לעשות עם גור שלא השלים את כל החיסונים שלו). בעלי הגיע בריצה תוך חצי שעה (3ק"מ). בינתיים ניקיתי הכל ו... הוא שוב שלשל, ושוב ניקיתי. אפילו לא כעסתי כבר, רק פחדתי שהכלב ממש חולה. חמי? חמי ישב ושתה כמו גמל עוד 3-4 שעות ואז בא וישב ואמר "אוי בטח אכל קקי עוד פעם", כאילו כלום, אלא שעוד בבר כשבעלי קיבל את ההודעה ואמר לו, הוא עוד רב איתו וטען שאני הרעלתי את הכלב (!!!). באותו לילה בעלי אמר "זהו, אנחנו עוברים דירה". למחרת בעלי שינה את דעתו. רציתי למות.
באותה תקופה חמי היה מתכתב עם מספר נשים באינטרנט (ניסה לפתוח פרק ב'?) והיה מתרברב בפניי, במיוחד על אחת שהוא "ננעל" עליה. זה כשהוא לא היה מלכלך על חמתי. פתאום ערב אחד הוא הפסיק. (המשך בפרק ב')
אני לא יודעת איפה להתחיל. אני גם לא יודעת מה בדיוק אני מחפשת כאן. עצה? סימפתיה? סתם לפרוק תסכול? סליחה מראש על החפירה.
בעלי לא ישראלי, עברנו להתגורר יחד במדינת מוצאו במאי אשתקד, חצי שנה לפני שנישאנו (היינו אמורים להינשא באוגוסט/ספטמבר, אך תודות ל"דואר ישראל" שאיבד את תעודת הלידה שלי זה נדחה לדצמבר, עוד סאגה נפרדת, וכל הזמן הזה לא יכולתי לעבוד). הוא החליט שנגור ביחידת דיור של 2 חדרים, בקומה ה-2 של בית ששייך להוריו (אותה דלת כניסה, רק עוד דלת בקומה שלנו). חמתי עזבה את חמי בפברואר אשתקד והוא נשאר לגור שם לבדו.
זה מה שידעתי. דברים שנודעו לי מאז הפכו אותי לפקעת עצבים מהלכת.
מההתחלה הנוכחות שלו הייתה קצת מעיקה עליי. הוא היה מ-א-ד מתעלק. מתוך דיסוננס קוגניטיבי הנחתי שהוא פשוט בודד ומסכן ורק רוצה לדבר עם מישהו ושיתפתי פעולה. אז שמתי לב שמשום מה אין לו חברים שמבקרים אותו, גם קרובי משפחה שלו אפילו לא מתקשרים (פרט להורים שלו מדי פעם). הוא פשוט חיפש כל הזמן תירוצים לבלות איתי ועם בעלי ערב-ערב, נכרך אחרינו לכל מקום, כמעט כל ערב אכל אצלנו ארוחת ערב (מהר מאד אפילו לא חיכה שנזמין אותו, פשוט שאל "מה אוכלים היום?"). גם כשחברים של בעלי היו באים, או שהיינו הולכים איתם לאנשהו, חמי היה מוצא דרך להזמין את עצמו ולהיכרח אחרינו. מהתחלה היה נראה לי משהו מוזר בבן אדם שעל פניו לא נראה כי יש לו חברים בגילו, שמחפש כל הזמן חברה של "ילדים" צעירים ממנו ב-30 שנה. כשהצעתי לו לבוא לערב קהילתי חודשי, שמתקיים בכפר שלנו, הוא היה אומר ש"הם כולם שמוקים, אני לא רוצה לראות אותם". (איכשהו כולם אצלו לא בסדר, רק הוא בסדר). פעם אחר פעם, כשהיה יושב איתנו, היה חוזר על המשפט "עכשיו אנחנו, שלושתינו, ביחד". רגע אחד, "אנחנו" זה אני ובעלי, יחידה נפרדת, הוא יחידה נפרדת. זה פשוט היה קריפי ברמות שקשה לתאר. הוא פשוט החליט שהוא חלק מהזוגיות שלי עם בעלי.
לא עבר שבוע מאז שעברנו להתגורר יחד, וחמי היה מבקש ממני כל הזמן מיני "טובות" קטנות. פעם זה היה לנקות את ריהוט הגינה בחצר שלו (אמרתי "ניחא, גם אנחנו נשתמש בזה אם נעשה על האש"), פעם את תנור האפיה (המטונף) שלו (אין לי מושג למה הסכמתי, בדיעבד פשוט פתחתי פתח לניצול). כשביקש ממני לנקות את הבית שלו, אמרתי "אין מצב שאני עושה את זה בחינם", הוא עשה פרצופים אבל בסוף שילם לי (מעט מדיי, יש לציין).
כשהוא לא היה יושב אצלינו בסלון, אחרי ארוחת הערב, עד שבעלי כבר היה פורש לישון, אלא מזמין אותנו אליו, הוא היה מושך איתי את השיחות עד 3-4 לפנות בוקר לפעמים. כששאלתי אותו מדוע אינו הולך לישון, היה אומר לי "אני לא יכול לישון בגלל אשתי שעזבה אותי". כשהיה מדבר איתי על אשתו, היה מדבר כמו שאני לא מדברת על האוייבים הכי גרועים שלי. היה אומר שהיא זונה, שהיא בגדה בו, שהוא עבד כל השנים כמו חמור בזמן שהיא התבטלה והלכה על ימין ועל שמאל. היה אומר שהיא עזבה אותו כדי לשכב עם גברים בגיל של הבן שלה. ניסיתי לומר לו מספר פעמים שזאת לא דרך לדבר על אשתו לשעבר, אלא עם עו"ד לענייני גירושים וגם אז, רק אם יש לו ראיות מוצקות למה שהוא אומר. פעם אחר פעם אמרתי שאני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה, שזה לא נעים לי, ושאם הוא הולך כך ומספר זאת לכולם, אז סביר להניח שכולם יחשבו שהוא סתם מחפש ללכלך עליה. הוא היה עונה שלא אכפת לו מה חושבים עליו. ושוב, כמעט כל ערב (לפעמים גם בוקר וצהריים), כשבעלי לא היה שם, היה מתחיל להרעיל אותי נגד חמתי. לפעמים, כשהוא היה רב על משהו עם בעלי, הוא היה מתחיל להסית גם אותי נגדו (בקטנה), להגיד שבעלי לוזר ואפס שתמיד היה רק מרוויח גרושים והוא-הוא ולא אחר תמיד הגן עליו וכסת"ח אותו ושבלעדיו בעלי כלום. שאת המטבח (המזעזע) שנבנה בקומה שלנו בכלל הוא בנה, ובעלי אפילו לא עזר לו אלא רק צפה בכדורגל. לא ידעתי מה לעשות עם מה שהוא אמר לי, אם בכלל להאמין לו, שמרתי את זה לעצמי כי לא רציתי לפגוע בבעלי (אם יאמין לי) ואם לא יאמין לי אז... אני יוצאת לא בסדר.
במהלך הקיץ, אני ובעלי אימצנו גור חתולים ממקלט לבע"ח מקומי. שילמתי את כל האגרות, חיסונים וכו'. זמן קצר אחר כך, עלה בראשו של חמי לאמץ כלב. למשפחה הזאת מאז ומעולם היו כלבים. אין לי שום דבר נגד, אני אוהבת גם כלבים, אלא שאני יודעת שהם דורשים יותר השקעה של כסף, זמן, אנרגיה והרבה הרבה סבלנות שפשוט אין לי, לכן מעולם לא היה לי כלב. אמרתי "סבבה, לך למקלט שממנו אימצנו את החתול, בחר כלב שנראה לך, תצטרכו לבלות כשעה במשך 5 פעמים אחת לשבוע לפני שאתה לוקח אותו, כדי לראות שיש ביניכם כימיה ואת מידת המחוייבות שלך (זה הכלל שם, לא מקבלים כלב בלי זה), תשלם אגרת אימוץ ובבקשה". "לא", הוא אומר לי, "לא רוצה כלב משומש יד שנייה, מעורב, אני רוצה בורדר קולי גזעי ואני רוצה גור". (כן, ככה מדברים על יצור חיי, כאילו היה מדובר ברכב ממגרש למכוניות משומשות). לצערי, וזה משהו שאני מתקשה לסלוח עליו לבעלי, בעלי לא תמך בי בקטע הזה וגם התלהב ואמר "כן כן, גם אני רוצה". אה, רגע? זה הכלב שלו או שלך? "שלנו".
אמרתי פעם אחר פעם "אתה עובד בבקרים, גור כלבים צריך תשומת לב מסביב לשעון, על כמה וכמה גזע כל כך גדול, אינטלגנטי ואנרגטי כמו בורדר קולי. זה לא חיה שנועלים בבית ל-8 שעות! קח כלב מגזע קטן יותר או פחות פעיל, כזה שהולך עד למטבח ומתעייף, לא יהיה לך כוח לבלות שעות עם גור גדול ופעיל!". אז הוא החליט "את תעזרי לי, את ממילא לא עובדת". סליחה?! לא עבדתי כי עדיין לא הייתה לי ויזת עבודה, וזה לא עניינו אם אני עובדת או לאו, כי אני לא חיה על חשבונו. חייתי על החסכונות שלי ומהם שילמתי לו שכירות, גם כשבעלי היה בן עבודות ולא היה לו כסף - שילמתי. כשבעלי עבד, שילמתי את החצי "שלי". פשוט חוצפה כזאת גם בישראל לא ראיתי. אני צריכה לשלם לו שכירות, להאכיל אותו, לנקות אצלו ועוד לשמור על הכלב שלו! התחננתי לבעלי שישכנע אותו לקחת כלב מבוגר (מעולם לא היה להם גור) שכבר שולט בצרכים ופחות או יותר מחונך לבית. אין, כמו לדבר לקיר, גם בעלי, פתאום מצא את הילד הפנימי שלו וגם רצה גור כלבים. אמרתי "אתה לא רואה מה יקרה? בסוף אני איתקע עם הכלב כל היום ואתם רק תשחקו איתו קצת בערב לפני שהוא ילך לישון!". ברור, אף אחד לא הקשיב לי, וחמי, לטענתו, הוא מומחה עולמי לכלבים ויודע הכל ולא צריך עצות ממני (ולי במקרה יש תעודת עוזר וטרינר, שזה כלום, כן?).
בסוף התרח הזה הלך ומצא מרביעי כלבים (אפסים שיושבים על דמי אבטלה ועושים כסף שחור מהצד ממכירת גורים - אני שונאת את התעשייה הזאת והאנשים האלה) עם מחיר פחות מחצי משווי השוק לגור גזעי מגזע זה (מעניין למה. פלילי?). מכיוון שלא יכולתי למנוע את האימוץ הזה, ניסיתי לפחות להיות מעורבת בבחירת הגור, לבחור אחד יותר נינוח. גם לא עזר. בחרו את ה-2 בגודלו מכל השגר, שהשתולל הכי הרבה, ברח לו הכי הרבה פיפי וכל הזמן ניסה להיכנס בסורגים (אולי גם את הפחות חכם מבין ה-9). ואיך לא? במשך כל הסתיו אני הייתי תקועה עם כלב (שלא ביקשתי). הכלב השתולל כל הזמן כמו שד, מילא את החתול שלי בריר, עולה על רהיטים, השתין וחרבן על כל השטיחים (זאת אף על פי שהיה בחוץ, הוא לפעמים עשה צרכים בבית שניה אחרי שהיה בחוץ) ואפילו על ספה אחת (!!!) שפעם אחת הצלחתי לרחוץ את הכרית, בפעם השנייה הוא עשה על הבפנוכו שמתחת לכרית ונאלצנו לזרוק את הספה. חמי אפילו לא התנצל. להיפך! הוא צחק! כמעט את כל השטיחים זרקתי כי כבר לא נשאר לי ידיים לשטוף את זה.
ערב אחד, בעלי וחמי הלכו יחד לשתות בפאב של הכפר ואני נשארתי עם הכלב (כן, זה קרה הרבה). אותו ערב הכלב נשאר בדירה של חמי ואני רק הוצאתי אותו לטייל. כשנכנסתי, ראיתי שהכלב שלשל מים שחורים בכל הדירה של חמי. נבהלתי, שלחתי הודעה לבעלי, פחדתי שהוא חטף PARVO (עוד לא היו לו כל החיסונים ולמרות זאת, חמי היה מוציא אותו עם כלבים אחרים ולרחרח ולעשות כל מה שאסור לעשות עם גור שלא השלים את כל החיסונים שלו). בעלי הגיע בריצה תוך חצי שעה (3ק"מ). בינתיים ניקיתי הכל ו... הוא שוב שלשל, ושוב ניקיתי. אפילו לא כעסתי כבר, רק פחדתי שהכלב ממש חולה. חמי? חמי ישב ושתה כמו גמל עוד 3-4 שעות ואז בא וישב ואמר "אוי בטח אכל קקי עוד פעם", כאילו כלום, אלא שעוד בבר כשבעלי קיבל את ההודעה ואמר לו, הוא עוד רב איתו וטען שאני הרעלתי את הכלב (!!!). באותו לילה בעלי אמר "זהו, אנחנו עוברים דירה". למחרת בעלי שינה את דעתו. רציתי למות.
באותה תקופה חמי היה מתכתב עם מספר נשים באינטרנט (ניסה לפתוח פרק ב'?) והיה מתרברב בפניי, במיוחד על אחת שהוא "ננעל" עליה. זה כשהוא לא היה מלכלך על חמתי. פתאום ערב אחד הוא הפסיק. (המשך בפרק ב')
