mykal נעצה את המסמר במקום הנכון
אין לי יותר מדיי קבוצת תמיכה, מעבר לכל האנשים שכבר מכירים את החם שנים ורק מבטאים סימפטיה למצב שלי ואז, כבדיעבד מתחילים לספר לי על חוויות שלהם איתו מהעבר ולמה הם כבר לא בקשר איתו.
 
זה חוצה תרבויות, העניין הזה של לא לדבר דברים רעים על בן אדם, אלא רק בדיעבד, כדי לא לצאת סכסכן. בן אדם שפגש אותי לראשונה, לא יבוא ויגיד לי "שמעי, אבא של בעלך דפוק בראש, קחי את הרגליים ותברחי", אבל זוג חברי ילדות של בעלי, כשנשארנו לבד פעם, פשוט הסתכלו לי בעיניים ואמרו לי "אז מה, XXX (חמי) משגע אותך? הוא דפוק, אתם חייבים לצאת משם, זה גם לא נורמאלי לגור עם ההורים בגיל הזה", וזה מבלי שאי פעם דיברתי איתם על זה.
 
כשאתה לבד ורחוק ממשפחה וחברים (יש לי חברים במדינה, אבל הם גרים רחוק ואני גם לא רוצה להתעלק עליהם ולהעמיס עליהם עם הבעיות שלי) אתה מרגיש שבוי. אתה אומר לעצמך שזה משהו זמני. אני מקווה שזה זמני.
 
כל המשפחה שלי פזורה ברחבי העולם, אבל לא במדינה בה אנחנו מתגוררים. יש גם תחושה שאני לא רוצה להעיק על המשפחה שלי ולספר להם מה קורה, אמא שלי יודעת אבל לא מספרת חצי לאבא שלי, כי הוא באמת חולה לב ויכול לפעול בצורה בלתי לוגית בעליל. העובדה שאני סובלת מחרדות גם לא עוזרת ומשפיעה על ההתנהגות שלי ועל האופן בו אני מחליטה החלטות, גורמת לי להרגיש שלמרות שאני יודעת מה הדבר הנכון/לוגי לעשות, אני לבד במערכה ואני צריכה לסבול בשקט כי אני לא בעמדת כוח. כשאני מרגישה בעמדת כוח אני יכולה "להזיז הרים", אבל כרגע זה לא המצב. אני רק מרגישה עכשיו הקלה שבעוד חודשיים וחצי אנחנו סגרנו שאנחנו יוצאים מכאן ושאני לא מוציאה יותר אגורה שחוקה עד שאנחנו לא עוברים לבית משלנו ויש לי עבודה קבועה.
 
גם לי יש אבא אלכוהוליסט עם נטיות נרקיסיסטיות, אבל אחרי שהתבגרתי למדתי להציב לו גבולות (אולי סתם כבר לא פחדתי שיכה אותי אם אגיד משהו שלא מצא חן בעיניו) וגם הוא התחיל לנסות יותר לפגוש אותי באמצע הדרך ולעזור לי, לא רק להתנות את האהבה/עזרה שלו. כן, יש לי רקע של מערכת יחסים לא בריאה עם ההורים שלי (גם ההורים בינם לבין עצמם). לפחות אבא שלי (כבר שנים) לא מתערב לי בחיים, יש לו גבולות בכל הנוגע למעגל החברתי שלי (הוא לא מחפש להתעלק על חברים שלי, יש לו חברים משלו) והוא יותר מדיי גאה בשביל לבקש ממישהו טובות או אפילו לדרוש, לעומת חמי שחושב שכולם חייבים לו, צריכים לשרת אותו וכשהוא לא דורש הוא עושה את עצמו מסכן ומשתמש במניפולציות. לאבא שלי גם אין חובות, בטח לא בסכומים אסטרונומיים כאלה.
אין לי יותר מדיי קבוצת תמיכה, מעבר לכל האנשים שכבר מכירים את החם שנים ורק מבטאים סימפטיה למצב שלי ואז, כבדיעבד מתחילים לספר לי על חוויות שלהם איתו מהעבר ולמה הם כבר לא בקשר איתו.
 
זה חוצה תרבויות, העניין הזה של לא לדבר דברים רעים על בן אדם, אלא רק בדיעבד, כדי לא לצאת סכסכן. בן אדם שפגש אותי לראשונה, לא יבוא ויגיד לי "שמעי, אבא של בעלך דפוק בראש, קחי את הרגליים ותברחי", אבל זוג חברי ילדות של בעלי, כשנשארנו לבד פעם, פשוט הסתכלו לי בעיניים ואמרו לי "אז מה, XXX (חמי) משגע אותך? הוא דפוק, אתם חייבים לצאת משם, זה גם לא נורמאלי לגור עם ההורים בגיל הזה", וזה מבלי שאי פעם דיברתי איתם על זה.
 
כשאתה לבד ורחוק ממשפחה וחברים (יש לי חברים במדינה, אבל הם גרים רחוק ואני גם לא רוצה להתעלק עליהם ולהעמיס עליהם עם הבעיות שלי) אתה מרגיש שבוי. אתה אומר לעצמך שזה משהו זמני. אני מקווה שזה זמני.
 
כל המשפחה שלי פזורה ברחבי העולם, אבל לא במדינה בה אנחנו מתגוררים. יש גם תחושה שאני לא רוצה להעיק על המשפחה שלי ולספר להם מה קורה, אמא שלי יודעת אבל לא מספרת חצי לאבא שלי, כי הוא באמת חולה לב ויכול לפעול בצורה בלתי לוגית בעליל. העובדה שאני סובלת מחרדות גם לא עוזרת ומשפיעה על ההתנהגות שלי ועל האופן בו אני מחליטה החלטות, גורמת לי להרגיש שלמרות שאני יודעת מה הדבר הנכון/לוגי לעשות, אני לבד במערכה ואני צריכה לסבול בשקט כי אני לא בעמדת כוח. כשאני מרגישה בעמדת כוח אני יכולה "להזיז הרים", אבל כרגע זה לא המצב. אני רק מרגישה עכשיו הקלה שבעוד חודשיים וחצי אנחנו סגרנו שאנחנו יוצאים מכאן ושאני לא מוציאה יותר אגורה שחוקה עד שאנחנו לא עוברים לבית משלנו ויש לי עבודה קבועה.
 
גם לי יש אבא אלכוהוליסט עם נטיות נרקיסיסטיות, אבל אחרי שהתבגרתי למדתי להציב לו גבולות (אולי סתם כבר לא פחדתי שיכה אותי אם אגיד משהו שלא מצא חן בעיניו) וגם הוא התחיל לנסות יותר לפגוש אותי באמצע הדרך ולעזור לי, לא רק להתנות את האהבה/עזרה שלו. כן, יש לי רקע של מערכת יחסים לא בריאה עם ההורים שלי (גם ההורים בינם לבין עצמם). לפחות אבא שלי (כבר שנים) לא מתערב לי בחיים, יש לו גבולות בכל הנוגע למעגל החברתי שלי (הוא לא מחפש להתעלק על חברים שלי, יש לו חברים משלו) והוא יותר מדיי גאה בשביל לבקש ממישהו טובות או אפילו לדרוש, לעומת חמי שחושב שכולם חייבים לו, צריכים לשרת אותו וכשהוא לא דורש הוא עושה את עצמו מסכן ומשתמש במניפולציות. לאבא שלי גם אין חובות, בטח לא בסכומים אסטרונומיים כאלה.