אני חושבת שהמקום לחינוך הוא אחר לגמרי
והשינוי יבוא רק אחרי שינוי יסודי הרבה יותר.
צריך לחנך ילדים לעבוד קשה. דווקא לחנך אותם לעבודה ולא להישגים. כי יותר מכישרון, ספורט ברמה גבוהה - כמו מוזיקה ברמה גבוהה - מצריך עבודה קשה מגיל צעיר, וכושר עמידה גם כשלא רואים הישגים מידיים.
ביפנית יש פועל, "גָמְבָּרוּ", שפירושו, פחות או יותר, להתאמץ, להעיז, לעשות כמיטב יכולתך. אצלנו, כשמישהו עומד בפני אתגר, אנחנו אומרים "בהצלחה". ביפנית אומרי "גמבטה" (כלומר, תתאמץ). אחרי סיום האתגר, גם אם לא הגעת למדליה, גם אם נפלת מהקורה, גם אם הרסיטל בפסנתר השתבש, אם הושקעה עבודה, אומרים "השתדלת/התאמצת".
זו תרבות שמבוססת על עבודה קשה, ואם רוצים להגיע להישגים, צריך לחנך ולהדגים, שיותר חשובה הדרך מאשר השגת המטרה. נראה לי שרק אחרי שנלך בכיוון הזה, יגיעו גם המדליות. אני חושבת שחינוך כזה יוסיף למדינה לא רק הישגים ספורטיביים.