הכל יחסי
יש אסונות גדולים יותר בחיים וזה רק ספורט. אבל בספורט ובספורט הישגי בפרט האולימפיאדה היא הפסגה ובאולימפיאדה המדליה היא הפסגה. אין ספורט הישגי בלי אוהדים ואוהדים נמצאים שם כי הם רוצים לראות את הקבוצה שלהם מנצחת והקבוצה שלנו זו המשלחת הישראלית. אחרת הספורטאים היו נוסעים לכנס הספורטאים שלהם ואף אחד מאיתנו לא ממש היה מתעניין בזה. הישגים באליפויות עולם ואירופה? אבל הרי זה בדיוק העניין - כולם מסכימים שאולימפיאדה יותר חשובה מאליפויות עולם ואירופה ושבעוד שהאתלטים הטובים בעולם מרשים לעצמם להחמיץ אליפות אירופה או עולם או להגיע לשם שלא בשיא הכושר באולימפיאדה הם מציגים רמה אחרת. אז אם אף אחד מהספורטאים שלנו לא מצליח לשחזר את ההשיגים שלו באל' אירופה או אליפות העולם באולימפיאדה אתה מתחיל לחשוב אם האליפויות הללו הן באמת מדד אמיתי למשהו (ע"ע אליפות אירופה האחרונה בשחייה ושלל המדליות שלנו לעומת הביצועים באולימפיאדה). יכול להיות שאני רואה את חצי הכוס הריקה אבל כמו שכבר אמרתי לפעמים בחיים בלי להכיר בכשלון אי אפשר להשתפר. עד שלא נגיע למסקנה שאי היכולת שלנו להביא מדליות באולימפיאדה היא סוג של כשלון מערכתי לא נביא מדליות. וזה יהיה סוג של מעגל שמגשים את עצמו, אי הבאת מדליות תביא להורדת ציפיות והורדת התעניינות וירידה של הצטרפות של בני נוער לספורט הזה. זה לא מקרה שדווקא אחרי אתונה הייתה פתאום השקעה בספורט האולימפי גם של איזה תורם גדול ואפילו של הממסד - פרויקט הכדורעף ועוד. קטן וזניח אבל הייתה הפנמה שלמדליות באלוימפיאדה יש ערך חברתי לא קטן. כמובן אף אחד לא אומר שזה הסוף של הספורט האולימפי בישראל - רק הליכה אחורה של עשרים וארבע שנה.