לפעמים מוצאים אחיות לצרה במקומות
הכי פחות צפויים. עברתי מה שאת עברת לפני 9 שנים ושבוע. בני חי 10 ימים ונפטר. ההריון הושג לאחר שנים של טיפולים, ילדתי אותו בשבוע 28 בלידה מוקדמת. לא ארחיב על האבל, ההלם, האובדן, השכול. היום יש לי שלושה ילדים בריאים שכל הריון היה קריעת ים סוף מבחינת הכניסה להריון ואח"כ שמירת ההריון ואישפוזים ומתחים ומה לא. כל הריון שלי היה השג, כל ילד נס. שבועיים לאחר שבני נפטר, החמות המהוללה אומרת "טוב, די, היה ונגמר, את לא הראשונה שעוברת הפלה." לא אוסיף המון פרטים, רק אומר שלאחר שעברו שנים ויכולתי לראות מפרספקטיבה של זמן, אני יודעת ש: א. לעולם לא אוכל לשכוח או לשסלוח לה. ב. כאמא, לא אוכל להפריד בין בעלי לאימו. ג. אני לא חייבת לסבול את השטיקים שלה, כי אני לא חייבת לה כלום. ד. אני מאחלת לה בריאות ואריכות ימים, הרחק ממני. אבל אם חלילה תזדקק לי אהיה שם לעזור. ה. לא משתפת אותה בחיי, לא מצפה ממנה לשיתוף בחייה. כל אחת בביתה. כשנפגשים פעם בשבועיים מתנהגים בנימוס. ו. הזמן מרפה אלרגיות, גם אלרגיה חמותיזיס נרגעת בחלוף השנים. תהיי חזקה, תשתדלי לא לכעוס (זה רק מזיק לך), לשמוע ולהתעלם. הכאב קהה עם השנים, ואמנם תמיד יהיו לי ארבעה ילדים אבל אני יודעת שלפג כל-כך קטן היו סיכויים מאוד גדולים להיות פגוע, ומי יודע אוליי זה שבשמיים אוהב אותי יותר ממה שחשבתי ומנע ממני את הסבל שבגידול ילד פגוע. וזה קצת מנחם.