אוקיי
1. היא ידעה (ויודעת) שאני לא סומכת עליה לבד עם הילדים שלי. היא שכנעה אותי לתת לה לצאת עם הילדה והתניתי את זה בכך שהיא תשגיח עליה היטב, ולא תשאיר אותה עם גיסי שסובל מפיגור רגשי מסויים ולא מסוגל להיות אחראי. אז היא לקחה את הילדה למרפסת הבית - מרפסת שבנויה מעל וואדי - ישבה איתה שתי דקות, ואז השאירה אותה בחוץ עם הגיס, ונכנסה הביתה... וכשהתרגזתי עליה היא אמרה: אבל אני רואה אותה מהחלון... (כאילו שמהחלון היא יכולה להספיק לתפוס את הילדה אם היא תטפס על המעקה ותקפוץ לוואדי...). כשהסכמתי לתת לה צ´אנס נוסף עם הילדה, בערך שנה אח"כ, היא לקחה אותה לגינה, והילדה חזרה עם סימנים כחולים וסיפרה לי שהיא נפלה מהמתקנים כי סבתא ישבה בצד ולא עזרה לה... <ועכשיו, שנתיים אח"כ, היא מעמידה פנים שהיא לא מבינה למה אני לא מוכנה לשלוח את הילדה להיות איתה שבת או לשלוח את הילדה איתה לבריכה או לים. באמת חסר לי שהיא תחליט לשבת בצד בזמן שהבת שלי תטבע...> 2. הדבר הכי טוב - היא הפסיקה להפעיל עלי לחץ וסחטנות להגיע אליה (לשטחים) אחרי השנה הראשונה של האינתיפדה. השנה הראשונה היתה קשה מאוד והיא ניסתה לסכסך ביני לבין בעלי וגם רמזה שהסיבה שאני לא מוכנה ליסוע לשטחים היא שאני לא שפויה והיסטרית (אני ועוד חצי מדינה).