פרק 1 של "טלפתיה" (שם לעבודה)
שלום, זה הפרקים הראשון של סיפור ארוך שכתבתי אבל לא הצלחתי להביא לסיום ראוי. אני אשמח אם תקראו אותם, ותחוו דעה. חלקכם אולי יתאכזב לגלות שמדובר ב´מד"ב רך´ (חלקכם אולי לא?) מרבית השאלות שלי נוגעות דווקא להמשך הסיפור אבל אני אפרסם אותו בחתיכות כדי שיהיה יותר קל לקרוא אותו. פרק 1 "אני לא יכולה יותר! נמאס לי לצוד את החרגולים האלה!" קראתי בייאוש ובתנועה דרמטית זרקתי את סינר המעבדה על הריצפה. איתי צחק. "די, די, את מפחידה את החרגולים שלי... ששש… זה בסדר חמודים שלי אבא כאן." "אני רצינית, איתי. אני פה כבר מהבוקר ולא נראה לי שאני אצליח לסיים את הניסוי הזה עד השיעור של מחר בצהריים. ד”ר בלקין ימצא אותי פה אוכלת אותם עם צ´ופסטיקס אם אני לא אגיע הביתה לאכול משהו!" "אני אמצא אותך אוכלת את מי?" אנו שומעים קול מאחורינו. זה ד"ר בלקין, המרצה של הקורס שבמעבדה שלו איתי ואני התענינו מאז הבוקר. "את השמנמנים, כמובן" עונה איתי, כשהוא שוקל עוד חרגול בתוך כלי זכוכית. " שבע עשרה וחצי גרם! הייתם מאמינים? החרגול גם מזין וגם משמין!" איתי ואני צוחקים. "ולמה שלא תמשיכי מחר, דנה? את לא חייבת לסיים את הניסוי עכשיו. אני בדיוק נוסע הביתה, אולי אוכל להציע לך טרמפ?" "אני אשמח מאד," אני אומרת וסוגרת את האקווריום של החרגולים. "אני מוכנה." ד"ר בלקין ואני התגוררנו באותו בית דירות מיושן בשכונת רחביה. אני בדירה עם שותפה, והוא עם חתול. את עובדת היותנו שכנים גיליתי שלושה שבועות לאחר תחילת הסמסטר הראשון של השנה הזאת - השנה הראשונה שלי בירושלים. בישלתי צלי שעועיות אדומות וגיליתי שחסר לי בצל לרוטב המקסיקני החריף. יצאתי לחדר המדרגות, לבושה בסינר בישול ורוד עם הדפס של ג´ירפה, ופנים סמוקות מהחום במטבח. הדירה ממול היתה דוממת וחשוכה, לכן טיפסתי לקומה הרביעית וצלצלתי בפעמון של הדירה שמעל דירתנו. ד"ר בלקין פתח לי את הדלת בסוודר ארוך, ונעלי בית. חתול מנומר התחכך בין רגליו, ובידו אחז ספר. "ואיך אוכל לעזור לעלמתי?" הוא שאל במאור פנים, וכשהוא מקמט את מצחו הוסיף "אנחנו מכירים?" "אני… השכנה מהדירה למטה וגם… כפי שמסתבר סטודנטית בקורס שלך…ביולוגיה מולקולרית של תאים אנימליים," מלמלתי, נבוכה. "אהה. אז אני מבין שאת צריכה עזרה עם החומר." "לא! כלומר, זה לא שהכל ברור… זאת אומרת השיעורים ברורים אבל אני-" "זה בסדר... אני התבדחתי." "אה…" "ובכל זאת, איך אוכל לעזור לך?" "אני מבשלת… זאת אומרת, אני עושה ארוחת ערב, וגיליתי שאין לי בצל. אולי יש לך?" ד"ר בלקין נעלם באפלת הדירה והחתול נשאר להביט בי. הוא חזר כעבור דקה ובידו שקית נייר חומה. "הנה, שלושה בצלים… ובהם שלושה סודות ורזים," הוא אמר, ועיניו חייכו אלי. "תודה רבה, אני אחזיר לך מחר." "זה לא דחוף," הוא אמר. "ואיך קוראים לך?" "דנה." "אז נתראה בשיעור, דנה." את הדרך חזרה לדירה עשיתי ברגליים כושלות אבל בלב מתרונן. באותו ערב תבשיל השעועית יצא נפלא, אבל יפעת כרגיל התלוננה: "יותר מדי מלוח," אמרה בעודה ממלאת את צלחתה במנה נוספת. "אני מוכנה," אמרתי, וסגרתי את האקווריום עם החרגולים. "כדאי לך ללבוש מעיל, כבר קר בחוץ." היו אלה ימים אחרונים של סתיו, השמיים היו צבועים בכתום עז, והקור של החורף הירושלמי הכה בנו, צלול ונקי. "כל כך יפה פה בגבעת רם, אני אף פעם לא אתרגל," נעצר ד"ר בלקין פתאום. ואני הנהנתי, נושמת את הכפור המרענן עמוק פנימה. "המקום כמעט לא השתנה מאז שהתחלתי ללמוד כאן. וזה היה מזמן." "מתי?" אני שואלת. "זה היה באלף הקודם, "הוא מחייך. "בשנת אלף תשע מאות תשעים ושש." ארבע שנים לפני שנולדתי, אני חושבת אך לא אומרת דבר. במהלך הנסיעה הביתה, אני מתבוננת על העיר שנשקפת מחלון המכונית, ולפתע אני מרגישה נוגה. העצים הערומים הופכים לצללים כהים על רקע שמי הערב הכחולים, ואני חשה געגועים. "את מאד שקטה היום," אומר ד"ר בלקין. "כן… אני לא יודעת למה, פתאום הרגשתי עצובה. הרגשתי כאילו אני מתגעגעת למשהו שהיה ואיננו עוד… אני באמת לא יודעת למה, אולי זו השעה." ד"ר בלקין התבונן בי ארוכות ולבסוף אמר בשקט "זה אני שעצוב היום." אנחנו מגיעים, ומתחילים לעלות במדרגות. אני חושבת אולי בכל זאת להגיד משהו, כשאנו שומעים את השכנה מהקומה השנייה צועקת על שוטף המדרגות: "במקום לשטוף אתה מלכלך - תסתכל! עדיף היה כבר לעבור למערכת הניקוי האוטומטית של העירייה!" השוטף המסכן נראה נבוך ומבולבל. כשאנו עוברים לידו, ד"ר בלקין לוחש לו: "אנחנו בעדך!" וטופח על שכמו. שלושתנו פורצים בצחוק, והעצב כמו מתפוגג מעצמו. כשאנו מגיעים לסף דלתי, ד"ר בלקין מרצין שוב. "רציתי לשאול אותך משהו," הוא אומר. "את הרי יודעת שתחום המחקר שלי הוא מוח האדם, ורציתי לשאול אותך אם תסכימי להשתתף בניסוי שאני עורך. זה לא כרוך בהרבה, וכמובן תקבלי תשלום לפי התעריף המקובל, שזה בכלל לא רע… אני חושב שזה משהו כמו שלושת אלפים שקלים לשעת ניסוי. אני חושב שאת תוכלי לתרום למחקר שלי. אני חושב שיש לך... תכונות מיוחדות שיוכלו לעזור לי...לנו... להגיע לפריצת דרך." "אני אשמח לעזור לך… ולמחקר," אני אומרת מייד. וכדי להישמע יותר רצינית אני שואלת: "הניסוי הזה כואב?" "לא, הניסוי לא כואב. רוב האנשים לא מרגישים כמעט כלום... למעשה זאת הבעיה. אבל אני חושב שהכי טוב שאסביר לך את הכל במעבדה עצמה. היא נמצאת בחדר מאתיים ואחד, בבניין סילברמן החדש. אני נמצא שם כל יום. אם תבואי, אני אראה לך הכל." "מחר יש לי זמן." "מצויין," הוא אומר, אך משתהה. אני חושבת שהוא עדיין עצוב. "טוב, אז לכי להכין ארוחת ערב טעימה ומשביעה. אני לא רוצה למצוא אותך אוכלת חרגולים בבוקר," הוא מחייך, אך לי עדיין נראה עצוב. "את יודעת שלפעמים אפשר להריח את הארוחות שאת מבשלת מחדר המדרגות? כשאני חוזר מאוחר, אני עולה במדרגות בעקבות הריח… ואז אני ממשיך אל החתול שלי… מה שמזכיר לי," הוא נד בראשו לשלום וממשיך לעלות במדרגות. אני נכנסת לדירה החשוכה, נשענת עם גבי אל הדלת, ומניחה לתיק להחליק מכתפי ולנשור לרצפה... יפעת מוציאה ראש מתולתל מהחדר שלה, ופס של אור מסנוור אותי. "האיש והחתול?" היא שואלת.
שלום, זה הפרקים הראשון של סיפור ארוך שכתבתי אבל לא הצלחתי להביא לסיום ראוי. אני אשמח אם תקראו אותם, ותחוו דעה. חלקכם אולי יתאכזב לגלות שמדובר ב´מד"ב רך´ (חלקכם אולי לא?) מרבית השאלות שלי נוגעות דווקא להמשך הסיפור אבל אני אפרסם אותו בחתיכות כדי שיהיה יותר קל לקרוא אותו. פרק 1 "אני לא יכולה יותר! נמאס לי לצוד את החרגולים האלה!" קראתי בייאוש ובתנועה דרמטית זרקתי את סינר המעבדה על הריצפה. איתי צחק. "די, די, את מפחידה את החרגולים שלי... ששש… זה בסדר חמודים שלי אבא כאן." "אני רצינית, איתי. אני פה כבר מהבוקר ולא נראה לי שאני אצליח לסיים את הניסוי הזה עד השיעור של מחר בצהריים. ד”ר בלקין ימצא אותי פה אוכלת אותם עם צ´ופסטיקס אם אני לא אגיע הביתה לאכול משהו!" "אני אמצא אותך אוכלת את מי?" אנו שומעים קול מאחורינו. זה ד"ר בלקין, המרצה של הקורס שבמעבדה שלו איתי ואני התענינו מאז הבוקר. "את השמנמנים, כמובן" עונה איתי, כשהוא שוקל עוד חרגול בתוך כלי זכוכית. " שבע עשרה וחצי גרם! הייתם מאמינים? החרגול גם מזין וגם משמין!" איתי ואני צוחקים. "ולמה שלא תמשיכי מחר, דנה? את לא חייבת לסיים את הניסוי עכשיו. אני בדיוק נוסע הביתה, אולי אוכל להציע לך טרמפ?" "אני אשמח מאד," אני אומרת וסוגרת את האקווריום של החרגולים. "אני מוכנה." ד"ר בלקין ואני התגוררנו באותו בית דירות מיושן בשכונת רחביה. אני בדירה עם שותפה, והוא עם חתול. את עובדת היותנו שכנים גיליתי שלושה שבועות לאחר תחילת הסמסטר הראשון של השנה הזאת - השנה הראשונה שלי בירושלים. בישלתי צלי שעועיות אדומות וגיליתי שחסר לי בצל לרוטב המקסיקני החריף. יצאתי לחדר המדרגות, לבושה בסינר בישול ורוד עם הדפס של ג´ירפה, ופנים סמוקות מהחום במטבח. הדירה ממול היתה דוממת וחשוכה, לכן טיפסתי לקומה הרביעית וצלצלתי בפעמון של הדירה שמעל דירתנו. ד"ר בלקין פתח לי את הדלת בסוודר ארוך, ונעלי בית. חתול מנומר התחכך בין רגליו, ובידו אחז ספר. "ואיך אוכל לעזור לעלמתי?" הוא שאל במאור פנים, וכשהוא מקמט את מצחו הוסיף "אנחנו מכירים?" "אני… השכנה מהדירה למטה וגם… כפי שמסתבר סטודנטית בקורס שלך…ביולוגיה מולקולרית של תאים אנימליים," מלמלתי, נבוכה. "אהה. אז אני מבין שאת צריכה עזרה עם החומר." "לא! כלומר, זה לא שהכל ברור… זאת אומרת השיעורים ברורים אבל אני-" "זה בסדר... אני התבדחתי." "אה…" "ובכל זאת, איך אוכל לעזור לך?" "אני מבשלת… זאת אומרת, אני עושה ארוחת ערב, וגיליתי שאין לי בצל. אולי יש לך?" ד"ר בלקין נעלם באפלת הדירה והחתול נשאר להביט בי. הוא חזר כעבור דקה ובידו שקית נייר חומה. "הנה, שלושה בצלים… ובהם שלושה סודות ורזים," הוא אמר, ועיניו חייכו אלי. "תודה רבה, אני אחזיר לך מחר." "זה לא דחוף," הוא אמר. "ואיך קוראים לך?" "דנה." "אז נתראה בשיעור, דנה." את הדרך חזרה לדירה עשיתי ברגליים כושלות אבל בלב מתרונן. באותו ערב תבשיל השעועית יצא נפלא, אבל יפעת כרגיל התלוננה: "יותר מדי מלוח," אמרה בעודה ממלאת את צלחתה במנה נוספת. "אני מוכנה," אמרתי, וסגרתי את האקווריום עם החרגולים. "כדאי לך ללבוש מעיל, כבר קר בחוץ." היו אלה ימים אחרונים של סתיו, השמיים היו צבועים בכתום עז, והקור של החורף הירושלמי הכה בנו, צלול ונקי. "כל כך יפה פה בגבעת רם, אני אף פעם לא אתרגל," נעצר ד"ר בלקין פתאום. ואני הנהנתי, נושמת את הכפור המרענן עמוק פנימה. "המקום כמעט לא השתנה מאז שהתחלתי ללמוד כאן. וזה היה מזמן." "מתי?" אני שואלת. "זה היה באלף הקודם, "הוא מחייך. "בשנת אלף תשע מאות תשעים ושש." ארבע שנים לפני שנולדתי, אני חושבת אך לא אומרת דבר. במהלך הנסיעה הביתה, אני מתבוננת על העיר שנשקפת מחלון המכונית, ולפתע אני מרגישה נוגה. העצים הערומים הופכים לצללים כהים על רקע שמי הערב הכחולים, ואני חשה געגועים. "את מאד שקטה היום," אומר ד"ר בלקין. "כן… אני לא יודעת למה, פתאום הרגשתי עצובה. הרגשתי כאילו אני מתגעגעת למשהו שהיה ואיננו עוד… אני באמת לא יודעת למה, אולי זו השעה." ד"ר בלקין התבונן בי ארוכות ולבסוף אמר בשקט "זה אני שעצוב היום." אנחנו מגיעים, ומתחילים לעלות במדרגות. אני חושבת אולי בכל זאת להגיד משהו, כשאנו שומעים את השכנה מהקומה השנייה צועקת על שוטף המדרגות: "במקום לשטוף אתה מלכלך - תסתכל! עדיף היה כבר לעבור למערכת הניקוי האוטומטית של העירייה!" השוטף המסכן נראה נבוך ומבולבל. כשאנו עוברים לידו, ד"ר בלקין לוחש לו: "אנחנו בעדך!" וטופח על שכמו. שלושתנו פורצים בצחוק, והעצב כמו מתפוגג מעצמו. כשאנו מגיעים לסף דלתי, ד"ר בלקין מרצין שוב. "רציתי לשאול אותך משהו," הוא אומר. "את הרי יודעת שתחום המחקר שלי הוא מוח האדם, ורציתי לשאול אותך אם תסכימי להשתתף בניסוי שאני עורך. זה לא כרוך בהרבה, וכמובן תקבלי תשלום לפי התעריף המקובל, שזה בכלל לא רע… אני חושב שזה משהו כמו שלושת אלפים שקלים לשעת ניסוי. אני חושב שאת תוכלי לתרום למחקר שלי. אני חושב שיש לך... תכונות מיוחדות שיוכלו לעזור לי...לנו... להגיע לפריצת דרך." "אני אשמח לעזור לך… ולמחקר," אני אומרת מייד. וכדי להישמע יותר רצינית אני שואלת: "הניסוי הזה כואב?" "לא, הניסוי לא כואב. רוב האנשים לא מרגישים כמעט כלום... למעשה זאת הבעיה. אבל אני חושב שהכי טוב שאסביר לך את הכל במעבדה עצמה. היא נמצאת בחדר מאתיים ואחד, בבניין סילברמן החדש. אני נמצא שם כל יום. אם תבואי, אני אראה לך הכל." "מחר יש לי זמן." "מצויין," הוא אומר, אך משתהה. אני חושבת שהוא עדיין עצוב. "טוב, אז לכי להכין ארוחת ערב טעימה ומשביעה. אני לא רוצה למצוא אותך אוכלת חרגולים בבוקר," הוא מחייך, אך לי עדיין נראה עצוב. "את יודעת שלפעמים אפשר להריח את הארוחות שאת מבשלת מחדר המדרגות? כשאני חוזר מאוחר, אני עולה במדרגות בעקבות הריח… ואז אני ממשיך אל החתול שלי… מה שמזכיר לי," הוא נד בראשו לשלום וממשיך לעלות במדרגות. אני נכנסת לדירה החשוכה, נשענת עם גבי אל הדלת, ומניחה לתיק להחליק מכתפי ולנשור לרצפה... יפעת מוציאה ראש מתולתל מהחדר שלה, ופס של אור מסנוור אותי. "האיש והחתול?" היא שואלת.
)