"טלפתיה" - של Real J

[Real J]

פרק 9

פרק 9 ביום חמישי בבוקר צלצול בדלת מעיר אותי משינה עמוקה. אני מזנקת מהמיטה חצי ישנה, וממהרת ללבוש סוודר ארוך מעל הכותונת. מבעד לעינית של דלת הכניסה, אני רואה את ד"ר בלקין. בלי לחשוב הרבה אני פותחת את הדלת. "בוקר טוב," הוא אומר. "היי..!" אני נשמעת מופתעת וישנונית גם יחד. "אוי, הערתי אותך," הוא אומר. ואני שמה לב שהוא מתבונן על כפות רגלי היחפות שמציצות מהכותונת. "זה בסדר.. באמת! אני חושבת שבכלל יש לי... שיעור עוד מעט." אני אמנם לא ממש בטוחה עדיין איזה יום היום, אבל זה נראה לי כמו משהו הגיוני להגיד. "רציתי לקבוע איתך, אבל זה לא דחוף למה שלא תתעוררי ונדבר אחר כך?" "לא!" אני נזעקת "זה בסדר. אני יכולה היום ו...מחר ובאופן כללי מתי שאתה יכול." ד"ר בלקין נראה מופתע. "טוב. אז היום אחרי הצהריים יתאים לך?" "כן!" אני אומרת. "...אז נתראה אחר כך?" ד"ר בלקין מחפש דרך סבירה להפסיק לנעוץ עיניים בכפות הרגליים שלי. "בהחלט! ותודה לך שבאת," אני אומרת. אחרי שהדלת נסגרת אני חוזרת לחדר ותוהה אם זה רק נדמה לי או שזו היתה שיחה קצת משונה. אני שמה מוסיקה רועשת ומתלבשת כשאני רוקדת מול הראי. יש לי קצת הנגאובר אבל אני במצב רוח טוב. שום דבר שקפה שחור וחם לא יכול לפתור. השמש מפזזת על המרפסת ואני מעלה בזיכרוני את הערב של יום אתמול... אחרי שסיימתי לזרוק את כל סוגי הזבל, לסדר את ארון הבגדים, לנקות את המטבח, לתכנת מחדש את מנגנון הזיהוי של הדלת, ולשלוח ויזומייל ליפעת באתונה... המערכת הודיעה לי שיש לי שיחה נכנסת. "אהלן" אמרה הדמות, ולי לקח רגע לזהות את הבחור שנשקף אלי מהמסך. "היי... גיא! אתה לא באתונה?!" "פספסתי את הטיסה. לא התעוררתי בזמן," הוא הסביר. "רציתי לשאול אם בא לך ללכת להיכל המשחקים בעין כרם?" "מאד!" אמרתי. ההיכל היה הומה אדם אבל גיא ואני הצלחנו למצוא שולחן ביליארד פנוי. אחרי שגיא הביס אותי בשלושה משחקי ביליארד רצופים, שחקנו בקווסט מציאות מדומה שמתרחש בתקופת ימי הביניים ונצחנו את הזוג ששחק נגדינו. כשהוא החזיר אותי הביתה, עדיין הייתי קצת שתויה: "אני כל כך כל כך כל כך שמחה שהתקשרת," אמרתי ולחצתי את ידו בחום. "כל כך כל כך כל כך," הדמות שנשקפת אלי מהראי מחקה אותי. היית חייבת לעורר בו את התקווה? אבל אפילו הדמות הביקורתית שתלויה על הקיר לא מצליחה להרוס את מצב הרוח הטוב שיש לי כעת. וכך קורה שבמהלך שיעור תרגיל ארוך בגנטיקה אני מרבה לפזר חיוכים לכולם, גם לבחור עם הקוקו האדום, שבגללו הסמקתי רק לפני יומיים ואחרי השיעור אני מתקדמת לכיוון המעבדה של ד"ר בלקין, כשאני שורקת בעליזות... "היי!" אני אומרת לד"ר בלקין כשאני נכנסת למעבדה. "שלום שלום!" הוא שמח לראות אותי. בלי שהוא אומר לי אני לוקחת את הג´ל ומורחת את השיער. אני מתיישבת בחדר הסגול מחכה שד"ר בלקין יבוא להרכיב לי את הקסדה. והוא מגיע. אני לא מצליחה להפסיק לחייך, והוא שם לב. "את נראית שמחה," הוא אומר בזמן שהוא מהדק את הקסדה ומחבר את חוטי החשמל. "אני די שמחה היום." אני אומרת. "לפני שנתחיל אני רוצה שתיקחי כמה דקות כדי קצת להירגע, לנשום עמוק... בסדר? זה חשוב שמצב הרוח שלך יהיה יחסית נייטרלי, למרות ש... אני דווקא אוהב שאת עליזה." "טוב," אני אומרת. אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק ולאט. הספה רכה ואני מתרווחת עליה, ולאט לאט ואני מרגישה שההתרגשות עוזבת את הגוף שלי ומפנה מקום לשלווה. אני ממשיכה לנשום באיטיות במשך כמה דקות כלפתע אני חשה שמשהו בהיר ושורף מתקדם אלי במהירות... התפוצצות סופר נובה מתרחשת בתוכי ואלפי רסיסים של שמשות ניתזים לכל עבר! והשמשות מלטפות אותי! מחממות אותי! מאירות לעברי... היא אוהבת אותי! נכתבת במוחי המחשבה, ברורה וצלולה. היא אוהבת אותי! אוהבת אותי! היא אוהבת אותי! אני נשכבת על הספה מותשת מהתחושה האופורית שמציפה אותי וקרני השמש מרצדות סביבי ומנגנות לי לחן מתוק. אני רוצה לשיר איתן! אז אני שרה... זה שיר של החיפושיות. אני מכירה אותו כי להורים שלי יש בבית את האלבום. Something in the way she moves ...Attracts me like no other lover. Something in the way she woos me… אי דונט וונט טו ליב הר נאו! יו נו איי בליב הר נאו! אני שרה ולא אכפת לי אם מישהו שומע. כי כל כך טוב לי! והיא... אוהבת אותי! היא אוהבת אותי! היא אוהבת אותי! המילים מפזזות במחשבתי. היא אוהבת אותי! אני עוצמת את העיניים ומניחה לשמשות לשטוף אותי באור בהיר. אני ממשיכה לעצום את העיניים גם כשזה נגמר. קשה לי לחזור לעצמי, והעליזות שחוויתי מוקדם יותר באותו יום נראית לי כל כך ריקה לעומת הרגשות העזים של הבחור מההקלטה. "דנה," ד"ר בלקין עומד מעלי, "את מרגישה בסדר?" "כן..." אני אומרת ומתיישבת בחזרה. "נרדמת?" הוא שואל. "לא, רק... הייתי צריכה רגע להתרגל לעצמי בחזרה." אנחנו יושבים ומדברים ואני מנסה לספר לד"ר בלקין משהו ממה שהרגשתי. בהתחלה אני נבוכה לתאר לו את כל הדימויים שעלו לנגד עיני. אבל גם כשאני מגמגמת אני מרגישה שהוא מבין. מאיפה הוא מבין? אני תוהה. האם הוא היה מאוהב ככה? "אה! ושכחתי לספר לך משהו מדהים! אני שמעתי אותו חושב!" ד"ר בלקין מתלהב מאד. "מה שמעת?" "הוא חשב: ´היא אוהבת אותי´ וזה חזר על עצמו כמה פעמים. ´היא אוהבת אותי, היא אוהבת אותי, היא אוהבת אותי´ ד"ר בלקין אומר "אלו הן חדשות נפלאות דנה! זו פריצת דרך...מחשבות!" אבל למרות שהוא אומר את זה אני מרגישה שמאחורי ההתלהבות יש עצבות... וזה מבלבל אותי. ופתאום אני נזכרת שגם אני קצת עצובה, כי הבחור הזה שאני חולמת עליו בהקיץ אוהב מישהי, והיא אוהבת אותו בחזרה... "ממתי הקלטה הזאת, וממתי הקודמת?" אני שואלת. "ההקלטות נעשו שבוע אחרי שבוע. והן נעשו לפני זמן מה," אני שוב מרגישה שד"ר בלקין לא יכול או לא רוצה לספר לי פרטים נוספים. אבל הניסוח המעורפל של ´זמן מה´ נותן לי פתח לתקווה שאולי... אולי הם כבר לא ביחד. אני מרגישה שאני בן אדם נוראי בגלל שזה מה שאני מקווה לו. "יש רק עוד הקלטה אחת," הוא אומר. אנחנו שותקים כמו שוקלים את משמעות הדבר. "מתי?" אני מעזה לשאול. "ביום חמישי הבא?" ד"ר בלקין מציע.

 

[לאזארוס לונג]

קראתי את הכל../images/Emo6.gif

ואני חייב לציין שהכתיבה שלך ממש מדהימה! הסיפור מותח ומאוד מעניין אותי מה הולך לקרות בהמשך... למרות שיש לי כמה רעיונות משל עצמי (אני כמעט בטוח שזה נכון אבל אני לא אכתוב את זה במקרה שזה יספיילר לאחרים). בנוסף, מצוין שעשית עבודת מחקר קטנה לפני שישבת לכתוב את הסיפור, כל הפרטים והמונחים הטכניים מוסיפים אמינות לסיפור. אמרת שיש שלושה עשר פרקים, לא? הגיע הזמן שתפרסמי את ההמשך? אני במתח!

 

[Real J]

אני אפרסם אותם, אבל למעשה

אחר כך הייתי רוצה לעצור ולדון! הסיפור הזה לא גמור, והסיבה שאני מפרסמת אותו כאן היא כדי לדבר עליו... ואולי לשנות כיוון מהרעיון המקורי (אותו אולי באמת ניחשת...) מנקודה זו והלאה (שלושת הפרקים הבאים) אני חושבת שלא נוסף מידע באמת חשוב. ויכול להיות שהפרקים הבאים יצטרכו להשתנות... אבל יאללה במקום לדבר הרבה אני אפרסם אותם. תודה שקראת.

 

[ניק מתחכם]

אוי, איזה יופי של שיר!

אה, זאת לא ממש ביקורת רלוונטית לסיפור, נכון? אבל לא משנה. אני לא יכולה לשמוע איזכור של השיר הזה בלי לפרוץ בקריאות התלהבות.

 

[Real J]

בטח רלוונטי

במקור זה היה "oh darling" אבל הוא פחות רגשי, ולדעתי פחות מוכר. בחרתי את החיפושיות גם בגלל האהבה שלי אליהם וגם בגלל שזהו מכנה משותף רחב.

 

[Real J]

פרק 10

פרק 10 "ביסקוויטים עם יוגורט זה גאוני!" יפעת אומרת וצוחקת. יפעת ואני הכרנו בקורס רענון במתמטיקה, שנערך כחודשיים לפני תחילת שנת הלימודים. יפעת היתה תמיד שואלת שאלות חכמות את המורה, ומנהלת במהלך ההפסקה שיחות משעשעות עם כל מי שיכלה - אבל משום מה - לא איתי. פעם אחת יצא לי לשבת לידה בשיעור. בהתחלה קצת חששתי. אני חושבת שפחדתי ממנה כי היא תמיד היתה כל כך בטוחה בעצמה ומלאת אנרגיות. אבל עד מהרה גיליתי שאני מצליחה להצחיק אותה, וזה היה כף. התחלנו לשמור אחת לשניה מקומות ולשבת ביחד בשיעורים. השיחות, או יותר נכון, ההתכתבויות, במהלך השיעור המשעמם, הפכו לאישיות יותר ויותר. כשיפעת הציעה שנחפש דירה ביחד, הסכמתי בשמחה. הדירה השלישית שראינו היתה הדירה שלקחנו: היו בה שני חדרים עם יציאה למרפסת משותפת, אמבטיה אליפטית מיושנת, ומטבח לא גדול במיוחד. "ביסקוויטים עם יוגורט... זה דגול!" אנחנו יושבות ליד שולחן המטבח וטובלות ביסקוויטים. "אני יודעת," אני אומרת "וזה כל כך טעים, לא ברור איך אף אחד לא עלה על זה קודם." "זה השילוב של הביטחון היבש והמתוק שהביסקוויט משרה, עם החמצמצות הקרירה והמסעירה של היוגורט. זה הרמוניה מושלמת של יין ויאנג בפה." "זה ממכר," אני אומרת, "לא נראה לי שאני אוכל להפסיק לפני שיגמרו כל הביסקוויטים." אנחנו ממשיכות לטבול ביסקוויטים ביוגורט. "אולי תזמיני עוד כמה חבילות? אני לא רוצה למצוא את עצמי בלי." "למה אני?" שואלת יפעת. "כי אותי המחשב בקושי מזהה, וחוץ מזה את יושבת יותר קרוב לחיישן." יפעת מכחכחת בגרונה. "מק!", היא פונה אליו, "ה-ז-מ-נ-ה, ארבע חבילות ביסקוויטים של פ-ת-י ב-ר." אנחנו ממשיכות לטבול. לבסוף אני נשברת... "אוף יפעת! אני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת מה לעשות. אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו. אני חושבת עליו כל הזמן... גם בזמן שאנחנו מדברות על ביסקוויטים." "על.. זה מההקלטה?" יפעת מוודאת. "כן זה מההקלטה" אני אומרת. "אני כל הזמן משחזרת את ההרגשה שהיתה לי בניסוי, ואני כל הזמן נזכרת במחשבות שלו, ואני כל הזמן מחפשת אותו בפרצופים של סטודנטים אהבלים מהקמפוס." "אז למה שלא תשאלי את ה...בלקין שלך מי זה. הוא מחבב אותך מספיק כדי להפר כמה חוקי אתיקה. כמובן שזה יכול להיות קצת מביך עבורך להסביר לו למה את רוצה לדעת מי זה..." "יש לי הרגשה שהוא כבר הבין שאני רוצה לדעת מי זה..." "אז פשוט תשאלי אותו." "אני אשאל. מחר. אבל מה אם בכלל יש לו חברה? הרי לפי ההקלטות הוא מאוהב." "אם יש לו חברה אז יש לו חברה, ואת תצטרכי להוציא לעצמך אותו מהראש... אבל אם אין לו..." יפעת מחייכת אלי. ואני חושבת שאצלה הכל כל כך פשוט. כן זה כן. לא זה לא. אני נאנחת. "אני באמת לא יודעת איך הגעתי למצב האידיוטי הזה..." אני אומרת. "והכי גרוע שאני גם כל הזמן מודעת לרחשים שעולים מכיוון חדר המדרגות..." "אני יודעת." אומרת יפעת, "רואים עליך... את יודעת שאם תחליטי לברוח מהכל אני אהיה מוכנה לבוא איתך? ביחד נוכל להקים מפעל לביסקוויטים ביוגורט. זאת יכולה להיות הצלחה היסטרית," היא קורצת לעברי. בזמן שיפעת אמרה את המשפט האחרון, הצלחתי להשחיל שתי מחשבות שלמות ושונות על הבחור מההקלטה... ובכל זאת אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב. "יש לך אפקט מעודד שפיות, You know that?" אני אומרת לה.

 

[Real J]

פרק 11

פרק 11 ביום שני אני אוזרת אומץ ומחליטה ללכת לבקר במעבדה כדי לשאול את ד"ר בלקין על הבחור. בחוץ קר! החזאים הבטיחו שהשבוע ירד שלג. אני הולכת מהר והרוח מקפיאה את אוזניי. במבט ראשון המעבדה נראית ריקה, אבל כשעיני מתרגלות לחושך אני מזהה את הטכנאי. הוא עומד בתוך חדר הניסוי הסגול ליד דמות גבר נוספת שיושבת על הספה. אני מתקרבת, אבל לאכזבתי הדמות אינה ד"ר בלקין. "היי דנה," מבחין בי הטכנאי. אני רואה שהוא מסדר את הקסדה על ראשו של בחור צעיר. שגם הוא מהנהן לעברי לשלום. לבחור יש שיער שחור ארוך מפוזר על כתפיו והוא נראה לי מוכר. "ד"ר בלקין כאן?" "אבי לא יהיה כאן היום. הוא נסע לאוקספורד עד מחר." אוקספורד? מה הוא עושה באוקספורד? אני תוהה. "אבל חכי עוד רגע, טוב? זאת הפעם הראשונה שאני מקליט הקלטה לגמרי בעצמי וזה דורש ממני את מלוא הריכוז." הנבדק מחייך אלי: "גם את באת לעשות הקלטה של התודעה?" "לא... אני..." "רק תעשו לי טובה ותדברו אחר כך," קוטע אותי הטכנאי "כי עכשיו אנחנו מתחילים. אני אחזור עוד כמה דקות, "הוא אומר לבחור. "תחשוב על מה שבא לך ואחרי זה תמלא את השאלון שלידך. זה מאד חשוב שתענה בכנות על כל השאלות." הטכנאי סוגר את הדלת ואני והנבדק מחליפים מבט אחרון. "אני יכול לעזור לך?" "רציתי לשאול את ד"ר בלקין משהו. אבל אולי גם אתה יודע." "שאלי." "ההקלטות שאני עשיתי איתן את הניסוי... רציתי לדעת... " "רצית לדעת מי זה." הוא משלים בשבילי את המשפט. אני נבוכה. "כן." "תראי בעיקרון אני לא אמור לתת שום מידע אבל במקרה הזה אני אפילו לא יכול לתת לך. כי אין לי מושג. אני אף פעם לא פגשתי את הבחור הזה. את מבינה, אני לא נמצא כאן כל יום. לפעמים אבי עושה גם ניסויים בלעדי... מי יודע? אולי זה הבחור שיושב כאן עכשיו," הוא אומר ומחייך אלי בצורה שגורמת לי להרגיש שהוא יודע יותר ממה שספרתי לו... ואולי זה באמת הוא, אני חושבת לעצמי. "שמתי לב שלא אמרת ל...נבדק להתמקד ברגש מסויים ולי ד"ר בלקין הסביר לי שעושים כל מיני מניפולציות." "היינו עושים. אבל עכשיו אנחנו מתחילים בסדרה חדשה של ניסויים ´חופשיים´. תגידי, את רוצה אולי משהו חם לשתות? נורא קר היום." אנחנו יושבים בחדר השקוף ושותים קקאו חם. "נראה לי שאת לוקחת את כל הניסויים האלה יותר מדי ללב. זה בסך הכל ניסוי. ואם את שואלת אותי זה בכלל לא חשוב מי זה. זה לא כאילו את עכשיו מכירה את הבן אדם. אז את יודעת מה הוא חשב והרגיש ברגע מסויים. אז מה? אנחנו עושים את ההקלטות פה במעבדה. אנשים באים. מקבלים את השלושת אלפים ש"ח לשעה וגומרים עניין. לא פגשתי אף אחד חוץ ממך שככה... וזה רק נראה לי, אני לא באמת יודע... שככה מושפע מזה." אני שותקת. אני יודעת שהוא קצת צודק אבל... "אין לי שום כוונה רעה. פשוט נראה לי שאת מאד לוקחת את זה ללב." "כן..." אני אומרת ומנסה לחייך. אנחנו שותקים. "בכל מקרה, ד"ר בלקין יחזור ביום שלישי. מי יודע, אולי הוא יסכים להגיד לך. אבל אני חייב לחזור עכשיו לנבדק." "תודה על הקקאו!" אני אומרת, מנסה לשוות לקולי עליזות שאין בו. הרוח מכה בעצים הגבוהים ואני נצמדת לקיר הבניין בנסיון להסתתר מהצינה. אני מחכה שהבחור עם השיער השחור יצא. אבל הרוח ננעצת בי כמו זכוכיות דקות וחדות, ואני נסוגה חזרה אל תוך הבניין, ומסתתרת מאחורי עמוד רחב. אני יודעת שאני מתנהגת בצורה טיפשית להחריד... ואני יודעת שהטכנאי צודק. אבל... הוא גם לא מבין. לא מתחיל להבין מה אני מרגישה. עוברות עוד כמה דקות עד שאני רואה את הבחור יורד במדרגות, עיני עוקבת אחריו בעודו יוצא מהבניין ומתחיל להתרחק ממנו בצעד מהיר. מאוחר מדי אני יוצאת אחריו. בהתחלה אני רצה בנסיון להשיג אותו, אבל הרוח הודפת אותי לאחור, אז אני מוותרת וממשיכה להשתרך בעקבותיו, כשאני שומרת על מרחק ראייה. הוא עולה על השביל שמוביל לאיזור הקניות ונבלע בתוך חנות המוסיקה של הקמפוס, ואני - אחריו. ההמולה בחנות רבה. אני מוצאת את עצמי בתוך חדר המוסיקה הקלאסית. הוא לא שם. אני יוצאת בשקט, משתדלת לא להפריע לרביעיית כלי הקשת שמנגנת את יצירת החודש. לבסוף אני מבחינה בו באגף ההקלטות. הוא יושב בתא חצי פתוח עם אחד מעובדי החנות שנראה מיודד איתו... "אתה יכול כמובן להוציא את האלבום בלי קליפ. זה ממש זול. אנחנו נפיץ את זה ברשת עבורך. אבל אם אתה כבר כאן, למה שלא תעצב לך קליפ?" "למה לא באמת? עשיתי היום סטש של כתומים," הוא צוחק. הבחור שואל משהו שאני לא שומעת... והבחור מהמעבדה עונה: "ניסוי מוח. הניסוי הראשון שעשיתי בחיים ועוד במעבדה של איזה חוקר אחד... נאטי לחתולין..." ואז פתאום אני מבינה שהבחור הזה מוכר לי כי הוא המוסיקאי שדיג´ה בהיכל המשחקים כשהייתי שם עם גיא... ובכלל יש לו חבר. ופתאום אני נראית לעצמי כל כך מגוחכת. עוקבת אחרי אנשים כמו איזה בלשית מרומן זול. אני מטיילת בחנות. ואני רגועה. מזמן לא חשתי כל כך שקטה. אני מחייבת את כרטיס הסטודנט שלי ונכנסת לחלל הטריקו-ג´יטר. המוסיקה מקיפה אותי. יש שם שתי בחורות שאני לא מכירה. הן רוקדות. אני תולה את זרועותיי בתוך הרצועות ועוצמת עיניים. ולאט גם אני מתחילה לרקוד... אנשים נכנסים. ויוצאים. ואני בעולם הפרטי שלי. כשאני עוזבת את החנות כבר חשוך. וקר. האף שלי קופא כשאני רצה לכיוון הרכבת הקלה. אני מצליחה לתפוס אותה שניה לפני שהיא עוזבת את התחנה.

 

[Real J]

פרק 12

פרק 12 למחרת בבקר יפעת ואני מחליטות להישאר ולראות את שידורי השיעורים מהבית... רגע אחד במרפסת מבהיר לשתינו שקר היום מכדי לצאת. אני מתכרבלת בפוף ומנסה לסכם את ההרצאה בכימיה אורגנית שמוקרנת על הקיר מולי, אבל תוך פחות מרבע שעה אני מאבדת ריכוז ושוקעת במחשבות על הבחור מהקלטה... בצהריים גיא מצטרף ליפעת. אני חושבת שאולי הוא בא גם כדי לראות אותי, אבל בניגוד לאותו לילה בו יצאנו לשחק, אני לא שתויה, ואני הרבה פחות דברנית. בזמן ארוחת הצהריים אני שמה לב שגיא מתבונן בי, מנסה לפענח מה עומד מאחורי השתיקה שלי. זה נעים לי. ונעים לי גם להיות שקטה. אחרי שאנחנו מפנים את הכלים, יפעת וגיא ממשיכים ללמוד ביחד. מדי פעם אני שומעת קולות צחוק רמים עולים מתוך החדר שלה. אני מחליטה לנסות לפתור את הדוגמאות שניתנו בכיתה, אבל אז אני שומעת נקישה בדלת. זה גיא. "היי," הוא אומר. "יפעת סיפרה לי שאת עושה עכשיו ניסויים בטלפתיה ושיש לך... יכולת לקרוא מחשבות של אנשים אחרים." "אין לך מה לדאוג," אני אומרת ומייד מתחרטת. אבל הוא צוחק, לא ממש יורד לעומק כוונותיי. "חשבנו שאולי בא לך קצת להתאוורר מהלימודים ולעשות ביחד מין ניסוי בטלפתיה. סתם בשביל הכף." אני מסכימה, כמובן, לכל דבר שכולל התאווררות מהלימודים. ויפעת, שכל הזמן הסתתרה מאחורי גיא, פורצת גם היא אל החדר ונשכבת על המיטה שלי. גיא מתיישב על הכסא ואני נשארת לשבת על הפוף. "אז ככה," הוא אומר. "כל אחד מאיתנו יהיה בחדר אחר. אחד מאיתנו יהיה המשדר ואיתו יהיו מספר פריטים. קראתי שעדיף משהו מלהיב, וצבעוני... יש לכן רעיון?" "פירות," מציעה יפעת. "תפוז! תפוח! בננה! צבעוני ומלהיב. ויכול גם לשמש כפרס לזוכה." אני קמה ומורידה מהמדף מנסרה משולשת. "איזה יופי," גיא אומר. "זה יהיה מצויין! כתוספת לפירות כמובן," הוא ממהר להוסיף. אני נזכרת באוסף החזיות הצבעוניות שלי וחושבת שזה יכול להיות ´מלהיב´... "וגם," אני אומרת ומושיטה לו תמונה צבעונית תלת מימדית של ראש הממשלה שהדפסתי מהרשת. אנחנו פורצים בצחוק. "אויש היא מרנינה! ללא ספק חלומו הרטוב של כל נער מתבגר," יפעת מעווה את פניה. אנחנו מחליטים שגיא יהיה ה"משדר" ויפעת ואני ננסה לקרוא את מחשבותיו. אחר כך אנחנו מחשבים את ההסתברות שכאשר גיא יבחר חפץ אנחנו נצליח לנחש אותו במקרה. היות ויש לנו חמישה חפצים (שלושה פירות, פריזמה, ותמונת ראש הממשלה) הסיכוי של גיא לבחור את הבננה, למשל, הוא אחד לחמש. הסיכוי שיפעת או אני נבחר את הבננה (כל אחת לחוד) גם הוא אחד לחמש. ולכן הסיכוי שאחת מאיתנו תגיד "בננה" כשגיא יבחר את הבננה הוא אחד לעשרים וחמש. אבל היות ויש חמישה חפצים שונים, אנו מכפילים את הסיכוי הזה במספר הפריטים והוא יורד בחזרה לאחד לחמש. כעת, הסיכוי לנחש נכונה חמישה מקרים מתוך עשרה (כאשר חמשת הניחושים הנכונים אינם בהכרח מתרחשים ברצף) הוא אחד ל... "די. זה מסובך וזה לא כף עכשיו." יפעת אומרת, "בואו נשחק קודם ואחר כך נבדוק אם הצלחנו או לא." אני וגיא מסכימים וכל אחד תופס את העמדה שלו: גיא במטבח, יפעת בחדרה, ואני בחדרי. אנחנו משוחחים בינינו דרך מערכת התקשורת הביתית. "בחרתי פריט ובדקה הקרובה אחשוב עליו ואחזיק אותו בין ידי. לפני שאקח את הפריט הבא אני אגיד לכן ואתן תרשמו מהו ההימור שלכן," גיא נשמע סמכותי דרך המערכת. אני עוצמת עיניים. תפוז? בננה? אולי המנסרה... אני מנסה "להיכנס" לראש של גיא. איך זה להיות גיא, לראות דברים דרך העיניים שלו? אבל המחשבות שלי בורחות. תמונה של הבחור עם השיער האדמוני עושה ג´אגלינג נכנסת למחשבתי. במקום כדורים הוא משתמש בתפוזים... "אני עובר לפריט הבא," הקול של גיא מחזיר אותי להווה. על הדף אני רושמת: תפוז. "אנחנו קוראות אותך כמו ספר פתוח," אומרת יפעת. מחדר המדרגות אני שומעת קולות דיבור. השכנה? ד"ר בלקין? דלת נטרקת. אני מנערת את הקולות ממחשבתי ומנסה לדמיין את הפריט שגיא מחזיק. שמש חורפית קפואה חודרת דרך החלון. לנגד עיני מבהיקה תמונה של הזכוכית הסגולה שבחדר הניסוי. האם ד"ר בלקין הורה לשים אותה שם? אני תוהה. אני מטפסת במעלה המדרגות ונכנסת לדירה שלו... אני מביטה מעלה ומגלה שתקרת הבית שלו גם היא משובצת זכוכית צבעונית... כמו קליידוסקופ... השמש זורחת דרך הכתום, והכחול ו-" "אני עובר לפריט מספר שלוש," אומר גיא. הפריזמה! אני ממהרת לרשום: מנסרה. את הפריטים הבאים קצת יותר קשה לי לנחש. פעם אחת אני מדמיינת אותי ואת גיא משחקים ביליארד כשבמקום מקלות יש לנו ביד... בננות. פעם אחרת אני מוצאת את עצמי עומדת בקלפי בחירות ישן... אני לא יודעת אבל אני רושמת: תמונת ראש הממשלה. באמצע הפריט השישי אני מוצאת את עצמי חושבת על גיא. הפנים שלו לא יוצאות לי מהמחשבה גם כשאני מנסה לגרש אותם. את הפריטים אחר כך אני רושמת סתם. בסדר אלפביתי: בננה, מנסרה, ראש ממשלה, תפוז... אנחנו נפגשים במסדרון. יפעת נראית נרגשת. "נו? איך היה?" היא מקפצצת. "בואו נחשוף את הרשימות." גיא אומר. ולי יש הרגשה לא ברורה. אנחנו פורשים את הדפים... "וואו! זה מדהים!" קורא גיא, "דנה נחשה את חמשת הראשונים נכון! וגם את השמיני!" "ולי היו רק שלוש..." יפעת נשמעת מאוכזבת. "אני חושבת שגם שלוש זה מעל המקרה," אני מנסה לנחם אותה. אבל היא לא ממש מתנחמת. משום מה אני מרגישה שזה היה חשוב לה. שיחה נכנסת עבורה, משאירה אותי ואת גיא לבד במסדרון. אני נשענת בגבי אל דלת הכניסה. "איך עשית את זה?" הוא שואל. "לא יודעת. איך אתה?" אני חצי משועשעת. חצי מוטרדת. "דמיינתי שאני משדר אליך את העצם... דמיינתי שאני ממש נכנס למחשבה שלך..." אנחנו עומדים די קרוב אחד לשני. אז בגלל זה, אני חושבת. בסוף חשבת עלי יותר מדי, אחרת הייתי מנחשת את כולם. פתאום נשמע צלצול בדלת. אני קופצת ובלי לחשוב פותחת אותה. זה ד"ר בלקין! "היי!" אני אומרת. "שלום," ד"ר בלקין אומר בנימוס. "שלום," הוא אומר גם לגיא. אני מרגישה נבוכה מהמעמד המוזר. גיא ואני קצת מתרחקים. "האמת היא שזה בכלל לא תוצאה כזו מרשימה! תראו-" יפעת חוזרת עם מחשבון ביד אבל נעצרת כשהיא רואה את ד"ר בלקין. היא גוררת את גיא לחדר שלה. "גילי מהמעבדה אמר לי שחיפשת אותי," אומר ד"ר בלקין אחרי שהדלת בחדר של יפעת נסגרת. "גילי?" "גילי זה הטכנאי. הוא אמר שרצית לשאול אותי משהו." "כן..." פתאום קשה לי לשאול. "זה קשור ל...נבדק." הוא לא מבין בהתחלה אבל אז פניו מתבהרות. "תראי אני-" "אני יודעת שאסור לך לגלות לי מי זה. אבל אולי... אולי אם תשאל אותו הוא יסכים." ד"ר בלקין שותק. "בסדר. אני אשאל אותו. אני אנסה ליצור איתו קשר." עיניו עצובות ואני רואה שתיק נסיעות מונח על הריצפה לידו. אני שוב מרגישה דחף להכין לו משהו חם ומנחם לשתות. "כדאי שאני אעלה הביתה. רק עכשיו חזרתי מאנגליה, ויש לי הרבה חומר למחשבה מהפגישות שהיו לי שם," הוא אומר. "ספרתי לכל האנשים החשובים באוקספורד עליך," הוא מוסיף, ומחייך קלות. זה משמח אותי לשמוע את זה אבל אני לא מצליחה להגיד כלום. אחרי שהוא נפרד ממני ומתחיל לעלות, אני סוגרת את הדלת. הלב שלי עדיין הולם. מהחדר של יפעת עולים קולות רמים: "אם אתה לוקח בחשבון את כל הרצפים האפשריים אז תראה שההסתברות..." אני נכנסת לחדר שלי וסוגרת את הדלת.

 

[Real J]

פרק 13

פרק 13 בימים שאחרי זה אני בקושי מצליחה לראות את יפעת. רב הזמן דלת החדר שלה סגורה. או שהיא לא בבית. אנחנו מנהלות שיחות חטופות במטבח והכל כאילו בסדר. אבל אני נורא זקוקה לדבר איתה באמת והיא - מתחמקת. זה קשור לגיא וזה קשור לניסוי שעשינו. ואולי גם לדברים אחרים שאני לא יודעת. ביום חמישי בבוקר יש לי שלוש שעות שיעור סטטיסטיקה. ההתרגשות לקראת הניסוי מפריעה לי לחשוב. אחרי ההפסקה שבין השיעור הראשון לשני אני חותכת לכיוון המעבדה. יש לי פרפרים בבטן. אני כבר משתוקקת לשבת בחדר הניסוי ולהיות איתו! להרגיש את מחשבותיו. לחוות את התחושה המרוממת של האהבה. ד"ר בלקין מקבל את פני. אנחנו לא מדברים יותר מדי. אבל כשהוא מסדר את הקסדה על ראשי ומחבר את חוטי החשמל אני שואלת: "כמה זמן יש בין ההקלטה האחרונה לזאת?" הוא שותק. "...אני חושב ששבוע." הוא אומר, והוא נורא רציני היום. "וזאת..ההקלטה אחרונה?" אני יודעת את התשובה אבל לא מצליחה לא לשאול. "כן," הוא אומר והוא יודע שאני יודעת. אני מסמיקה ומשפילה את עיני והן נתקלות בסוודר צמר שחור שד"ר בלקין לובש. פה ושם אניצי צמר קטנים בולטים ממנו החוצה. כשד"ר בלקין מרכיב עלי את הקסדה הסוודר מתחכך בפני - הצמר רך וגם קצת מגרד, אבל אני לא מזיזה את ראשי. התחושה של הצמר על לחיי נשארת גם אחרי שאני נותרת לבדי. הפעם לוקח זמן עד שזה מתחיל. במשך כמה דקות אני לא מרגישה כלום. וזה מוזר. זה מזכיר לי קצת את הניסוי הראשון. והמחשבה עליו עושה לי הרגשה רעה. וההרגשה הרעה הזאת הולכת ומתגברת. מה הטעם בכל הניסוי הזה בכלל? אני חושבת. הרי הוא לא אוהב אותי. מה הטעם? הרי הוא אף פעם לא אהב אותי. אני מרגישה שהלב שלי כואב. כאילו אכלתי מהר מדי והאוכל "נתקע לי בלב". אני מניחה יד על החזה. מנסה לעסות אותו קצת. אבל זה לא עוזר. אני חושבת שאולי אני הולכת למות. תחושת החנק רק הולכת ומתגברת. מהר! אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין... את המשאבה של הורוד! אבל הכל שחור. והורוד מתלכלך בדמעות של גשם שחור וחסר תקווה. שחור כמו הסוודר. שחור כמו בתוך קבר. הלחץ לא מפסיק. אני שוקעת... טובעת כמו ספינה שננטשה. שוקעת אל תוך מצולות ים שחור. ואין ממנו דרך חזרה. לעולם. היא לא אוהבת אותי. זה כואב לי. היא לא אוהבת אותי יותר. אני מתכווצת על הספה. היא אף פעם לא אהבה אותי. אף פעם לא באמת רצתה אותי. אני כמעט תולשת את הקסדה מעל ראשי. הוא בוכה בתוכו. בוכה בלי דמעות. בלי קול. מה קרה? אני שואלת אותו בכאב. מה קרה? אני שואלת גם ברוך. היא לא אוהבת אותי. היא אף פעם לא אהבה אותי. אני מרגישה כאילו מישהו נתן לי אגרוף במפתח הלב וכל מה שיוצא לי מהפה זה מין געגוע. כמו שילד נופל - לפני שהוא מתחיל לבכות - הרגע האילם הזה שנראה לפעמים כמו נצח. ואני לא יכולה לנשום. ואני לא יכולה לבכות. כי הוא לא בוכה. רק בתוכו. רק מבפנים... אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך! אני אוהבת אותך! אני לא מפסיקה לחשוב את זה. היא לא אוהבת אותי. היא לא אוהבת אותי. אני אוהבת אותך! היא לא אוהבת אותי. היא לא אוהבת אותי. היא לא אוהבת אותי. "אני אוהבת אותך..." אני לוחשת. "אני אוהבת אותך..." "דנה.. דנה..." אני שומעת את ד"ר בלקין קורא לי כמו ממרחק רב... הראש שלי מורכן בין ברכי וידי לופתות זו את זו בחוזקה. אני שקועה בתוך שרידי ספינה טבועה. דגים שוחים בין שערותיי, נושכים את שפתי. ד"ר בלקין מכופף את ברכיו. ונתמך ביד אחת על הספה. הוא קרוב אלי. אחרי זמן. אני לא יודעת כמה זמן. אני מרימה את מבטי ופוגשת בעיניו. "את בסדר דנה?" הוא שואל בשקט. אני מניעה את ראשי לשלילה ומשתדלת מאד לא לבכות. הוא מסיר ממני את הקסדה. "זה בסדר דנה. זה כבר נגמר. זה כבר עבר." הוא אומר לי ברוך. זה לא עבר. זה עדיין חי בתוכי. זה חי בתוכו. "מה קרה דנה? ספרי לי." הוא עדיין רוכן מולי. עיניו משכנעות אותי לדבר אבל אני לא יכולה. לא מייד. "היא לא אוהבת אותו," אני אומרת וחשה את העלבון ואת הכאב. הדמעות צורבות את העיניים שלי ואני לא יכולה לעצור אותן עוד. "הוא..." אני לא מצליחה להשלים את המשפט. "זה היה נורא. זה היה כמו למות. הוא... מבפנים..." אני לא מצליחה לדבר מרב שאני בוכה. "הוא כל הזמן חשב שהיא לא אוהבת אותו ושהיא לא אהבה אותו אף פעם..." "זה בסדר דנה. זה עבר..." "זה לא עבר! זה לא משהו שעובר. זה... הוא... הוא אפילו לא בכה. וזה נשאר שם..." אני כבר לגמרי לא שולטת בעצמי. הוא מושיט לי טישו אבל אני לא מצליחה להירגע. ואז הוא מתיישב לידי על הספה, לוקח את היד שלי ביד שלו ומחזיק אותה. והיד שלו חמה. ומרגיעה. ולאט לאט אני מצליחה להירגע. מדי פעם עוד מטלטלת אותי יפחה של בכי... אבל בסוף גם זה עובר ואני נשענת לאחור מותשת ומרוקנת. וכל כולי נמצאת בתוך היד שלי שבתוך היד שלו. בתוך היד החמה והחזקה שלו. ואני נאחזת בה כמו ניצולה מספינה שטבעה. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות: לקחת את היד בחזרה? להודות לו? אני מעזה להביט בו ואני רואה שהוא מתבונן בי. אנחנו מסתכלים אחד אל תוך עיני השני. והעומק שאני רואה שם שורף אותי. ואנחנו פשוט יושבים על הספה הלבנה... אני לא יודעת כמה זמן. אולי זה היה רגע. אולי הרבה רגעים. אבל בסוף הוא מושך את היד שלו בחזרה, ומנסה לחייך אלי חיוך אבהי ומעודד. אבל אני לא יכולה לחייך בחזרה. אני קמה. מסוחררת. הוא לא מציע לי את ידו שוב... ואני לא רוצה אותה עוד. אני לוקחת את התיק שלי ובורחת.

 

[לאזארוס לונג]

הפרקים האחרונים מאמתים את

מה שחשבתי בהתחלה (לגבי הכיוון של העלילה). יפה מאוד! הרגשתי ממש את העצב של דנה וכאילו שהייתי שותף לסערת הרגשות אותה עברה בזמן שידור ההקלטה. פה נתקעת? אני חושב שאת יכולה לסיים את הסיפור עוד מעט, לא? אלא אם כן את מתכננת עוד כמה הפתעות... אולי אם תסבירי למה נתקעת ומה הרעיון הכללי שלך, נוכל יותר לעזור לך. בסה"כ, מאוד נהנתי ובאמת שאני לא מוצא מה להעיר.

 

[Real J]

תודה, שמחתי לשמוע שהצלחתי

להעביר את הרגשות הסיפור. וכעת הבעייה שלי. טוב הרעיון המקורי שלי היה לספר סיפור בו דנה מתאהבת "פעמיים" - פעם אחת בדמות המציאותית של המרצה, ופעם נוספת בדמות מההקלטה. חשבתי לגלות לצופה שלמעשה המרצה הוא אותו בחור צעיר מההקלטה, כאשר ההקלטה נעשתה בעבר כאשר המרצה היה סטודנט שעבד במעבדה. המרצה שחש את הרגישות שיש לדנה כלפיו מחליט לתת לה לנסות "לקרוא" את הקלט שלו. המצב הזה שדנה מאוהבת או חשה רגשות כלשהם כלפי שתי "הוויות" שונות, שהן למעשה אותו אדם בזמנים שונים היה בעיני מעניין. רציתי גם שהמרצה, שחווה טראומה בתחום הרומנטי בצעירותו, מצליח דרך החוויה של דנה, להשתחרר מהכאב ולהפתח. אבל הבעייה היא שמעבר לרעיון שאולי עובד ואולי לא, אני נמצאת בבעייה. מה לעשות? לתת לדנה ולמרצה המבוגר ממנה בעשרים וחמש שנים להתחיל רומן? האינטואיציה שלי אומרת שזה "לא טוב" ומצד שני, אם באמת יש משהו ביניהם (אהבה אמיתית) הגיל אינו מניעה מספיק חזקה בשביל שזה לא יקרה. אז אני בבעייה. במקור חשבתי לגלות את האמת ו"לשלוח" את המרצה לשנת שבתון באנגליה, אבל זה נראה לי פתרון מלאכותי. תחת אותו קו עלילה עולות שאלות נוספות, איך דנה מגלה שזה הוא? האם הוא מספר לה? או שהיא מנחשת ושואלת אותו? ומה אז? כיצד אני מצליחה ליצור קירבה אמיתית ביניהם בלי להגרר לתוך רומן (מה שנראה לי שאני לא רוצה כי זה יהיה לא לעניין.) זה היה הרעיון המקורי, כפי שאמרתי, נתקלתי בהרבה בעיות. בנוסף, נניח שזה אכן הסיפור - מה הוא אומר? מה המשמעות? אחר כך חשבתי שאולי למעשה אסור לי לאפשר לדנה לגלות מי באמת נמצא בהקלטה (וגם לא לקוראים) וללכת יותר על כיוון פילוסופי שמדגיש את זה שבכל התאהבות יש אלמנט של פנטזיה שבמקרה הזה בגלל האפשרות ממש לחוות אדם אחר, הפנטזיה מתגברת. בקיצור, אני בספק לגבי המשמעות שאני רוצה לתת לסיפור, וגם לגבי קווי עלילה אפשריים. אשמח לשמוע, באופן מפורט ככל האפשר מה חשבת. איזה השערות היו לך במהלך הקריאה, ומה היה מעניין אותך כקורא לגלות... תודה!

 

[לאזארוס לונג]

רעיון אפשרי ../images/Emo63.gif

ידעתי! ידעתי שזה בלקין

הצעה כיצד להמשיך : אני חושב שדנה צריכה להיות זאת שמגלה לבד, הרי ההקלטה שהיא שמעה היא ההקלטה האחרונה, נכון? כעת את צריכה ליצור נתק מוחלט בין בלקין ודנה. לדוגמה, בלקין לוקח חופשת מחלה מהלימודים ומסתגר בביתו (מדוכא, כרגיל). דנה יושבת בביתה ובזמן סופת ברקים (סתם רעיון) איכשהו קולטת את מחשבותיו של בלקין. הפעם היא יודעת שזה בלקין מכיוון שהפעם הוא חושב עליה ספציפית, והיא מתרגשת ורצה לדירה שלו. בלקין שופך את ליבו בפניה, מספר לה על הטראומה שאותה עבר ומסביר לה כיצד הוא לא יכול להרשות לעצמו להפגע שנית. בסערת הרגשות הוא מחליט לזנוח את המחקר ולצאת לפנסיה. דנה מספרת לו כיצד היא קלטה את מחשבותיו ללא הקסדה והדבר מעורר בו התלהבות והתרגשות רבה ואת הרעיון כי הכל אפשרי ועליו להמשיך במחקר. המסקנה הבאה שאליה הוא מגיע היא ששוה לנסות שנית בתחום הרומנטי ואולי לנסות ולפתח קשר עם דנה. הסיפור יגמר פה כך שלא תצטרכי להגרר לכרוניקה של הרומן ביניהם. סוף טוב - הכל טוב. כמובן שזה רעיון בלבד אבל אני מקווה שזה יעזור.

 

[Real J]

אוף נמחקה לי ההודעה!

קודם כל, תודה! לגבי ההצעות שלך. יש לי בעייה לכתוב את בלקין, גם אני פשוט לא מסוגלת לעשות זאת כמו שצריך (ניסיתי, זה יצא נורא), וגם אני חושבת שזה מוביל להתמקדות יתר באדם האמיתי. הסיפור עד כה מתמקד יותר בפנטזיות של דנה ולכתוב את בלקין יוביל אותי להתמקד בו, ואני מעדיפה את הדמות של דנה (שיותר מובנת לי). בנוסף, אני לא יודעת אם זה טוב לשלב כתיבה של גוף שלישי בתוך טקטט שברובו בגוף ראשון. (אולי דווקא כן?) בנוסף, הרבה מהקשר של דנה ובלקין נמצא מתחת לפני השטח. אתה מציע להוסיף הרבה התרחשויות שהן מעל לפני השטח. אני לא בטוחה אם בלקין רוצה להתוודות בפני דנה באמת, או שדנה, למרות רגשותיה, רוצה חבר כל כך מבוגר. יש רגשות שמתקיימים יותר טוב בתוך מציאות פנימית מאשר במציאות חיצונית (אני מקווה שאתה מבין מה אני מתכוונת). מה שכן, הרעיון שלך להשתמש בנושא של טלפתיה ללא עזרים הוא מעניין. אולי אחרי ש"מתכוונים" לאדם אפשר לקרוא או לחוש אותו יותר טוב גם בלי עזרים. אולי כשאוהבים מישהו נמצאים יותר "in tune" עם המחשבות/רגשות שלו. זה יכול להיות כיוון מעניין! אשמח לשמוע עוד מחשבות ורעיונות...

 

[עוץליגוץלי]

את כל הזמן מפזרת רמזים שזה ../images/Emo58.gif

המרצה, אבל יש עוד שני בחורים ברקע - גיא והמקליט. ולפחות חלק מהסימנים יכולים להתאים לשניהם. כמובן שתיתכן הפתעה נוספת - אם היא קוראת רק רגשות ולא מחשבות .. יתכן שהיא קוראת את המחשבות של מישהי שמאוהבת במישהו ... או מישהו שמאוהב במישהו (כדוגמת אותו DJ) ... (אכזבה? משולש? ניתן להגיע להמון מקומות)

 

[Real J]

אכן כן,

נראה שאפשר להגיע להרבה מקומות. אבל לאן? :-{ גיא אולי מייצג יותר מישהו בן גילה, דמות יותר סבירה להתאהבות מהמרצה. אבל מה לעשות איתו? אגב, אני לא רוצה לעשות הפרדה בין רגשות למחשבות. אני לא בטוחה שקיימת הפרדה כזאת באמת. אחרי הכל, בסופו של דבר מדובר בהמון נוירונים שעושים משהו שאף אחד לא בטוח מהו שגורם לנו לחוש ולחשוב... אז הפרדה תהיה בעיני מלאכותית.

 

[ניק מתחכם]

שני הסנטים שלי... (או תשע האגורות.)

פיזרת המון רמזים שבלקין הוא הבחור מההקלטה. אנחנו כבר עלינו על זה, אבל הגיבורה שלך עוד לא, וזה נמשך ככה קצת יותר מדי זמן וגורם לירידה במתח. כדאי שהגיבורה שלך תעלה על זה בקרוב, ועוד יותר כדאי שזה לא יהיה הסוף הסופי של העלילה אלא שיהיה עוד טוויסט בעלילה שיפתיע גם אותנו וגם אותה. (רעיון אחד העלית בעצמך - שזה בלקין, אבל כשהוא היה צעיר. עלו פה גם כמה רעיונות אחרים לא רעים.) בנוסף, אחרי שתכתבי את הסוף כדאי שתעברי על כל הסיפור מההתחלה ו"תהדקי" אותו קצת (הוא מתפזר להמון כיוונים עם כל הגברים והנשים בחיים של דנה, שלא כולם קשורים לסיפור הטלפתיה או תורמים לעלילה איכשהו). דבר נוסף - התיאורים המפורטים שבהם הגיבורה שלך מתארת את הסביבה שלה יוצרים רושם של תשומת לב יוצאת-דופן לפרטים, ותורמים לנקודה שהיא "רגישה" יותר מאנשים אחרים. השאלה היא האם זה הולך לאנשהו, הקטע של מי רגיש יותר או פחות. יש לזה מטרה? כי זה מוטיב שחזר כבר כמה פעמים. לגבי המד"בניקיות: יש המון פיסות עתידנות בסיפור (רשת תקשורת ביתית ומחשבים שמכינים אוכל וכו´ וכו´) וזה יוצר רושם קצת מוגזם, כאילו לא סמכת על הסיפור שלך שייצור אווירה "עתידית" מספיק והחלטת לפזר בפנים גאדג´טים מסיפורי מד"ב אחרים. זאת תופעה נפוצה אצל כותבי מד"ב מתחילים והיא מציקה למדי (מצטערת על ההתנשאות המשתמעת.. את יודעת שאני לא אומרת את זה בתור כותבת מד"ב לא-מתחילה אלא בתור קוראת מנוסה

). אם את רוצה לבסס את העובדה שהסיפור שלך לא מתרחש בשנה שלנו, עדיף למצוא דרך אחרת לעשות את זה, דרך רחבה יותר, ולבסס את זה כבר בתחילת הסיפור. מצטערת, אין לי הצעה ספציפית יותר כרגע - אולי משהו על המצב של ירושלים או ישראל או האוניברסיטה העברית או יחסים בין-אישיים בשנת 2020. הנקודה היא שצריך להראות שיש סיבה מסוימת שהסיפור הזה מתרחש ב"עתיד", מלבד העובדה שזה מאפשר קיום של ניסויי טלפתיה. אם את מגלה שאין סיבה כזו, עדיף פשוט להעביר את הסיפור לזמן שלנו או שנתיים-שלוש קדימה. כמו שאמרו איפשהו בכללים של "טרקי סיטי" - אם זאת אופרת סבון, לשים את זה בחללית לא יהפוך את זה למד"ב, רק לאופרת סבון שמתרחשת בחללית.

זה לא תמיד דבר רע, אבל במקרה הספציפי הזה, העתידנות המיותרת רק מחלישה את הסיפור שלך. וההערה החשובה ביותר... את כותבת נהדר, כרגיל. זה סיפור מקסים וסוחף בינתיים, הגיבורה שלך יוצאת-דופן ומקסימה, והעלילה מרתקת. השארת אותי במתח עם ההפסקה הזאת באמצע. אל תעזי לוותר על סיום הסיפור: יש פה המון, המון פוטנציאל.

 

[ניק מתחכם]

ודרך אגב, באמת יש פה ושם מקומות

שבהם אפשר לשפר את הדקדוק ויש די הרבה משפטים "נמרחים" או "עקומים" קצת שאפשר לחזק, אבל זה נראה לי שולי. אם תרצי, אחרי שתסיימי את הסיפור אשמח לעשות לך רשימה (אין, אין כמו להעיר לאנשים אחרים על הדקדוק שלהם... זה עושה כל כך טוב לאגו

).

 

[Real J]

שמחה שאת כאן ניקי,

המחשבה שלי הלכה כך: אני רוצה שיהיה משהו שמאפשר להקליט את התודעה --> לכן הסיפור צריך להתרחש בעתיד --> מתי נראה לי סביר שאולי יהיה אפשר לעשות כזה דבר? --> עוד זמן (לפחות 20 שנה). אז ניסיתי להתאים את העולם למה שאני מדמיינת שהוא יהיה עוד 20 שנה. ו... אני אכן חסרת נסיון! אבל האם אין בעייה למקם את הסיפור בזמן קרוב? נניח שמישהו יקרא את הסיפור שלי עוד חמש שנים - האם זה לא בעייתי שאני מתארת דברים שאין עדיין בעולם? בכל מקרה, אני דווקא נהניתי לכתוב ולתאר את העתיד. רציתי לתאר ירושלים יותר טובה מזאת של היום. ירושלים שיש בה דברים יותר מבריקים ויפים לעין. שיש היכלי משחקים בתור בילוי נפוץ, ושהרכבת הקלה שבנייתה מטרטרת לי במח כבר חודשיים כבר תהיה בנויה ופועלת. אבל אני די מוכנה לקבל את דעתך שזה מיותר. בהנחה שאני כן רוצה לתת תמונה ואווירה עתידנית מעט - איך אפשר לעשות זאת טוב? האם העובדה שזה בלקין הצעיר היא טוויסט מספק? האם לא נראה לך שעדיף להשאיר את השאלה ללא מענה בכלל? והאם לאפשר להם להכנס לרומן? או איך להמנע מכך? האם קבלת תחושה שבלקין מעוניין בה? מצטערת על על השאלות... לגבי הגברים והנשים בחייה של דנה - זה תלוי מה אורך הסיפור. נהניתי להציג עולם עם שלל אפשרויות רומנטיות או לא רומנטיות, של קירבה ואי קירבה, ובהתאם לאיך שהסיפור יסתיים אני אקצץ או אשאיר. ולגבי הצעתך לעזור לי עם ניסוחים מסורבלים - אני מאד מאד אשמח!

 

[ניק מתחכם]

אוקיי...

1. לדעתי אין בעיה עם התקופה שבה מתרחש הסיפור מבחינת הטכנולוגיה ומתי היא תהיה קיימת או לא. כמה שנים כבר מבטיחים לנו מכוניות מרחפות באוויר? אף אחד לא נוטר טינה לספרים הישנים על זה שאנחנו עוד לא טסים למכולת.

אבל נניח שתשאירי את זה בעוד 20 שנה - עדיין אפשר להוריד הרבה מה"צעצועים" הטכנולוגיים, סביבות חצי. אם כי עדיף שתבקשי עוד כמה חוות-דעת על זה, אולי לאף אחד חוץ ממני זה לא מפריע.

2. הצעה ספציפית לגבי הסוף של הסיפור אין לי! מצטערת! אחרת הייתי מעלה אותה, בחיי.

אבל כמה דברים: * לעניות דעתי הסיפור חייב לתת מענה על שאלת "למי שייכים הרגשות", אחרת זה פשוט מתסכל, כי המון ציפיה נבנתה על השאלה הזו. * רומן בין בלקין לדנה לא נראה לי כמו דבר שצריך לפסול מראש רק כי הוא נראה לך "איכסי". בכללי מבוגר-צעירה או מרצה-סטודנטית זה רעיון איכסי, כן, אבל לדמויות שלך יש עומק והן מעוררות חיבה, אז זה לא חייב לצאת איכסי. ולשאלתך - כן, מן הסתם קיבלתי תחושה שבלקין מעוניין בה, עשית הכל חוץ מלכתוב את זה בניאון מהבהב... * עצה "שבלונית" אבל שנראית לי אפקטיבית: אם את יוצרת ציפיה לזה ש-(1) בלקין הוא הבחור מההקלטה ו-(2) יהיה משהו בינו לבין דנה, המשך מעניין לסיפור יכול קודם לבטל את שתי הציפיות לחלוטין ואז בכל זאת לאשר את אחד מהדברים (ואז יש שני שיאים רגשיים לסיפור). למשל, מגלים שאמנם הוא הבחור מההקלטה, אבל אחר כך (בעקבות גילוי משהו שלא ידענו קודם) מסתבר שלא יכול להיות משהו בינו לבין דנה, או שדנה בוחרת במישהו אחר. או, דנה מגלה שלמרות ציפיותיה הוא לא אותו האחד מההקלטה -וכאן מגלים מה הזהות האמיתית של המקליט - אבל בסוף דנה ובלקין כן ביחד. שוב, אני מצטערת שאין לי קו עלילה ממשי להציע. אני באמת חושבת שרק את יודעת איזה מסרים מתאים לך להעביר עם הסוף של הסיפור, אז רק את יודעת איך הסיפור יכול להיגמר... אני מקווה שאיכשהו עזרתי בכל זאת.

 

[Real J]

כן, עזרת לי.

העצה השבלונית נראית לי נכונה. רק רציתי להגיד שרומן בין בלקין לדנה לא נראה לי "איכסי" הוא נראה לי... לא נכון. לא אמיתי. אני מרגישה שהכל צריך להיות הרבה יותר ברובד של הפנטזיות. (ואולי אני פשוט לא מסוגלת לכתוב את זה טוב?) מכירה את השיר של meatloaf: i would do anything for love, but i won´t do that. ואני תמיד חושבת: מה זה לעזאזל ה-that הזה? אז קשה לי לפתור את שאלת של מי הרגשות בלי להוריד את הסיפור. אבל אני אנסה. (ואם במקרה צצים לך רעיונות....

טוב טוב אני אפסיק לנדג´ס!)