פרק 2 [חלק 2]
"עמוס!" "ת-צ-ו-ג-ת מ-ח," ד"ר בלקין מצווה. המעבדה מוחשכת ורק אלומת אור ירוקה ממקדת את תשומת לבי לצד הנגדי של החדר. שם בתוך כדור שקוף שקוטרו שלושים סנטימטרים לערך, נח משהו שנראה כמו... מח אנושי. "נראה מאד אמיתי, לא?" "כן...מאד," אני מהופנטת למח הירקרק שצף בתוך הכדור. "כעת נצפה בהדגמה של הזנת אחת ההקלטות אל תוך הדגם האלקטרוני. בכל פעם שתא עצב יורה, נדלקת נורה זעירה במקום המתאים בדגם. כדי להיות מסוגלים לראות את תבנית הפעילות העצבית, הקלט יוזן במהירות איטית פי אלף מאשר בהקלטה. ההקלטה בה נצפה היא של אדם שאומר ´להיות דולפין זה דבר מרנין´ בזמן שהוא מלהטט עם שלושה כדורים - פעילות בה הוא מיומן היטב." אני ממתינה בדריכות ואז לפתע המח הירוק נדלק לחיים, והבהובים דקים של אור מופיעים ונעלמים. "איזה יופי!" אני אומרת. "בואי נשים את זה בלופ," ד"ר בלקין נשמע נלהב. "עמוס! ה-ד-ג-מ-ת מ-ח ל-ו-ל-א-ה," הוא בלקין מצווה לחלל האוויר. ובמשך כמה דקות אנחנו עומדים ומתבוננים במח האלקטרוני, שמציג את פעילות תאי העצב של איש שעושה ג´אגלינג ומדבר שטויות. אני מזהה את הנקודה שבה הקלט חוזר על עצמו, אחת המילים ככל הנראה מייצרת דגם פעילות מובהק באונה השמאלית. בזמן שאנחנו מתבוננים, אני שמה לב שאני מאד נרגשת, ולמרות שלא הקדשתי מחשבה לנושא לפני כן, אני תוהה מה יהיה עלי לעשות בניסוי. לבסוף, ד"ר בלקין מורה על המערכת לסיים את התצוגה, והחדר חוזר להראות כמו מעבדה רגילה ואפרורית. "כל מה שספרתי לך עד עכשיו היה רק רקע. המחקר שאני עורך כיום משתמש בקסדה למטרה אחרת לגמרי." ד"ר בלקין מצביע על דלת לחדר נוסף, הממוקמת בקצה הימנית של המעבדה ומבקש ממני לחכות לו שם. "אני אביא לנו משהו לשתות. תה נענע זה בסדר?" "כן," אני אומרת. אני מופתעת לגלות שהחדר הקטן כלל אינו מזכיר את המעבדה האפורה והאפלולית. אור סגול בהיר מציף את החלל, ואוירה נעימה שורה בו. אני מרימה את עיני ומגלה שבתקרה משובץ משושה עשוי זכוכית סגולה, דרכו חודרות קרני השמש. בצד ימין של החדר עומדת ספה לבנה, וקרן שמש – סגולה -מרצדת לאורכה. מול הספה ממוקמת כורסה בצבע כחול כהה. אני בוחרת את הספה, ומגלה שהיא רכה להפליא. "חדר הניסויים מעוצב כך שלנבדקים תהיה תחושה כמה שיותר נעימה ונינוחה," מסביר ד"ר בלקין כשהוא נכנס, בידיו מגש עם שתי כוסות תה ריחני. הוא מתיישב על הכורסה מולי, ואני שוב מבחינה בברק בעיניו. כממתיק סוד הוא אומר: "אני לא הולך לבקש ממך לנחש על מה המחקר שלי, וזאת למרות שהמחקר שלי עוסק ב... טלפתיה." ד"ר בלקין לוגם מהתה. "המילה טלפתיה היא מילה לטינית שמורכבת משתי מילים: "טלה" – כלומר ממרחק, ו"פתיה" – שפרושה רגש. טלפתיה היא היכולת לחוש רגשות של אדם אחר ממרחק. עד היום לא נמצאו עדויות מדעיות לכך שקיימת יכולת טלפתית. תוצאות של ניסויי מעבדה היו מעורבות - במקרה הטוב. אבל המחקרים של הדור הישן לא עשו שימוש בעזרים הטכנולוגיים שיש לנו כיום. הקסדה המפורסמת, ששימשה אותנו שנים רבות להקלטה, עברה התאמה וכיום היא משמשת גם כמשדר. במקום להזין את הקלט מהחיישנים למחשב, אנו מזינים את ההקלטה השמורה במחשב, בחזרה לחיישנים, שממוקמים קרוב לגולגולת של הנבדק." הוא עוצר ולוגם מהתה. "התחלנו עם דברים פשוטים," הוא ממשיך, "בעזרת תרופות וסמים, ועל ידי דמיון מודרך, גרמנו לנבדקים לחוש רגש מסוים, למשל עצב. הקלטנו את מצב התודעה שלהם כשהם חווים את הרגש, ולאחר מכן את שידרנו את ההקלטה בלופ, לנבדקים אחרים. גילינו שבמצבים כאלו ישנם אנשים שמסוגלים לזהות מהו הרגש שמופיע בהקלטה. אין ספק שזוהי רק ראשית הדרך, אך אם נצליח להתקדם, זה יוכיח כי תקשורת בין אנשים יכולה להתבצע בצורה הישירה ביותר האפשרית – ממוח למוח!" ההתלהבות מציתה אור בעיניו ואני מחייכת מוקסמת. אך ההתלהבות הסוחפת גוועת במהירות... וד"ר בלקין נאנח. "הצרה היא," הוא אומר, "שלמרות שיש נבדקים ספורים שמגיבים לתשדורת, רובם לא מסוגלים לחוש אותה כלל..." הוא מביט בי ובשקט מוסיף: "אני חושב שיש לך יכולת מיוחדת במינה לחוש את הסביבה שלך ואנשים אחרים... זאת הסיבה שבקשתי ממך להשתתף בניסוי," הוא מסיים. כל הזמן שהוא דיבר, קרן השמש הסגולה נדדה מהספה, טיילה על הריצפה, וטיפסה על ירכו. "אני... אני באמת לא יודעת. יכול להיות שאני לא כזאת רגישה," אני מגמגמת. "אני די בטוח שאת כן. אבל בואי ננסה ונראה," הוא אומר, ואני מסכימה. ד"ר בלקין מסביר לי שהניסוי עצמו ימשך ארבעים וחמש דקות, ואנחנו קובעים ליום שישי הקרוב, באחת עשרה בבוקר. "אני צריכה להתכונן לקראת הניסוי?" אני שואלת, כשאנו עומדים סמוך לדלת המעבדה. "העיקר שתבואי רגועה."
מתישהו...