אלומת האור
New member
טריגר די רציני
אין לי דרך לייפות את זה. אני רוצה למות. אני רוצה לפגוע. לפצוע. לחתוך. אי אפשר. צריך לחיות. הבטחתי שאחיה ושאשמור על עצמי, ואני מתרשלת בשמירה. לא מוצאת את עצמי. לא מפסיקה לחפש, והחיפוש מתיש. תשישות כל כך קשה, מתקשה לעמוד בעומס המנטלי והפיזי. רוצה רק את הרופאה שלי שתרגיע אותי, והיא אינה. היה לי תור אליה להיום ולא הודיעו לי שלא תגיע, וקיבלה אותי המחליפה שלה, שגם היא מקסימה, אבל אני רוצה אותה. זקוקה לה. רק בתוך העיניים שלה אני פוגשת אותי, רק אצלה יש לי אותי, ואולי גם זה לא לגמרי נכון ומדויק.
אין לי דרך לייפות את זה. אני מקושטת ומעוטרת חתכים ושריטות, זה מנהג חדש שלי, הפגיעה העצמית הרגילה שלי מאוד מעודנת ולא בולטת, אבל עכשיו התחיל עידן חדש, לפני כמה שבועות. השותפה שאלה אותי מה זה ואם זה מהחתולה. לרגע התלבטתי כי כך או כך זה מרתיע, בסוף אמרתי לה שכן, אבל היא לא האמינה. אני לא רוצה שהיא תפחד מהחתולה, גם ככה החתולה פעם תקפה אותה קשה. אבל גם להגיד לבן אדם - לא, זה לא חתול, זו אני שיושבת וחותכת את עצמי כדי להרגיש סוג של כאב שיש לי שליטה עליו, כדי להעניש את עצמי, כדי להוציא את עצמי החוצה, זה מרתיע, מרתיע מאוד אפילו. היא יודעת שיש לי בעיות נפשיות (גם לקרוב משפחה שלה יש) אבל בכל זאת לראות את זה פיזית בעיניים זה די מכוער ומפחיד, במיוחד אם אתה בא מעולם רגיל ונורמטיבי, בלי השטויות האלה. אז התחלתי לנסות לפגוע בעצמי גם במקומות אחרים בגוף, שלא יבלטו.
אני רוצה להפסיק את זה. אני רוצה להפסיק גם לבלמס. אני רוצה שקט נפשי ואין לי. היחידה שמרגיעה אותי - צריך להילחם על תורים אליה, והיא עושה באמת כמיטב יכולתה כדי לקבל אותי וגם דאגה לי למחליפה שמקבלת אותי כשהיא עצמה לא יכולה, אבל היא קורסת תחת העומס והפנתה אותי לאשפוז יום, והתורים לשם רחוקים מאוד. בדקתי אשפוז יום גם במקום אחר שהקבלה היא מיידית, אבל מאוד לא התלהבתי, בלשון המעטה.
הרופאה המחליפה נתנה לי היום כדור רציני להרגעה, והוא הפיל אותי ברמות אחרות, נאלצתי לשבת במרפאה 4 שעות עד שעברה לי הסחרחורת ממנו והייתי מאוד עצובה, כי כרגע אני יכולה להישאר בחיים האלה רק כשאני מסוממת, חתוכה או מבלמסת עד אובדן חושים. תודה לאל שאני לא נרקומנית או אלכוהוליסטית, אבל כך או כך הסבל הוא גדול ואני באמת רוצה להחלים מזה. מישהי חכמה כתבה לי שאם אני רוצה לשמח את הרופאה שלי, שלא תרגיש כל כך חסרת אונים מולי שלא יכולה לעזור לי, שאפסיק לפגוע ואבוא אליה נקייה מחתכים. במשך יומיים הצלחתי להתאפק, אבל חזרתי לחרא הזה ואני כל כך פוחדת וכל כך עצובה ולא מספיקה לעשות שום דבר כמעט מכל המטלות שלי. פשוט אין לי כוח.
*זו הייתה פריקה נטולת כוונות אובדניות עכשיוויות, לכל המודאגים.
אין לי דרך לייפות את זה. אני רוצה למות. אני רוצה לפגוע. לפצוע. לחתוך. אי אפשר. צריך לחיות. הבטחתי שאחיה ושאשמור על עצמי, ואני מתרשלת בשמירה. לא מוצאת את עצמי. לא מפסיקה לחפש, והחיפוש מתיש. תשישות כל כך קשה, מתקשה לעמוד בעומס המנטלי והפיזי. רוצה רק את הרופאה שלי שתרגיע אותי, והיא אינה. היה לי תור אליה להיום ולא הודיעו לי שלא תגיע, וקיבלה אותי המחליפה שלה, שגם היא מקסימה, אבל אני רוצה אותה. זקוקה לה. רק בתוך העיניים שלה אני פוגשת אותי, רק אצלה יש לי אותי, ואולי גם זה לא לגמרי נכון ומדויק.
אין לי דרך לייפות את זה. אני מקושטת ומעוטרת חתכים ושריטות, זה מנהג חדש שלי, הפגיעה העצמית הרגילה שלי מאוד מעודנת ולא בולטת, אבל עכשיו התחיל עידן חדש, לפני כמה שבועות. השותפה שאלה אותי מה זה ואם זה מהחתולה. לרגע התלבטתי כי כך או כך זה מרתיע, בסוף אמרתי לה שכן, אבל היא לא האמינה. אני לא רוצה שהיא תפחד מהחתולה, גם ככה החתולה פעם תקפה אותה קשה. אבל גם להגיד לבן אדם - לא, זה לא חתול, זו אני שיושבת וחותכת את עצמי כדי להרגיש סוג של כאב שיש לי שליטה עליו, כדי להעניש את עצמי, כדי להוציא את עצמי החוצה, זה מרתיע, מרתיע מאוד אפילו. היא יודעת שיש לי בעיות נפשיות (גם לקרוב משפחה שלה יש) אבל בכל זאת לראות את זה פיזית בעיניים זה די מכוער ומפחיד, במיוחד אם אתה בא מעולם רגיל ונורמטיבי, בלי השטויות האלה. אז התחלתי לנסות לפגוע בעצמי גם במקומות אחרים בגוף, שלא יבלטו.
אני רוצה להפסיק את זה. אני רוצה להפסיק גם לבלמס. אני רוצה שקט נפשי ואין לי. היחידה שמרגיעה אותי - צריך להילחם על תורים אליה, והיא עושה באמת כמיטב יכולתה כדי לקבל אותי וגם דאגה לי למחליפה שמקבלת אותי כשהיא עצמה לא יכולה, אבל היא קורסת תחת העומס והפנתה אותי לאשפוז יום, והתורים לשם רחוקים מאוד. בדקתי אשפוז יום גם במקום אחר שהקבלה היא מיידית, אבל מאוד לא התלהבתי, בלשון המעטה.
הרופאה המחליפה נתנה לי היום כדור רציני להרגעה, והוא הפיל אותי ברמות אחרות, נאלצתי לשבת במרפאה 4 שעות עד שעברה לי הסחרחורת ממנו והייתי מאוד עצובה, כי כרגע אני יכולה להישאר בחיים האלה רק כשאני מסוממת, חתוכה או מבלמסת עד אובדן חושים. תודה לאל שאני לא נרקומנית או אלכוהוליסטית, אבל כך או כך הסבל הוא גדול ואני באמת רוצה להחלים מזה. מישהי חכמה כתבה לי שאם אני רוצה לשמח את הרופאה שלי, שלא תרגיש כל כך חסרת אונים מולי שלא יכולה לעזור לי, שאפסיק לפגוע ואבוא אליה נקייה מחתכים. במשך יומיים הצלחתי להתאפק, אבל חזרתי לחרא הזה ואני כל כך פוחדת וכל כך עצובה ולא מספיקה לעשות שום דבר כמעט מכל המטלות שלי. פשוט אין לי כוח.
*זו הייתה פריקה נטולת כוונות אובדניות עכשיוויות, לכל המודאגים.
