הם הולכים, כולם הולכים
ט'
כולם הולכים. כולם עוזבים. אני לבד, אני נשארת לבד, העולם נשמט לי מתחת לרגליים, מישהו מושך אותו כל הזמן ואני לא מצליחה להכות שורשים ברגליים.
כולם הולכים או עוזבים או מתים או נפרדים, ואני לא יכולה ולא רוצה להיות חלק מהמשחק הזה. לא רוצה. לא רוצה. כשמתקשרים להתרים אותי מהאגודה למלחמה בסרטן אני אומרת להם בחיוך מריר שכבר תרמתי את שני ההורים שלי לסרטן, וכשהייתי צריכה מהם משהו הם לא תרמו לנו כלום. אני את שלי תרמתי. לא רוצה ולא מוכנה לאבד יותר דבר מלבד את עצמי, ואת עצמי כבר מזמן אין לי.
אני לא רוצה יותר. לא רוצה לבד. רוצה אימא. רוצה אותה ספציפית. לא מסוגלת לשאת את המחשבה שלא אראה אותה. והאיש שעוזר לי עובר עכשיו תקופה קשה ואין על מי להישען כי נשענתי עליו לא מעט ואני פוחדת נורא כי מי ידאג לי עכשיו. סמכתי עליו כל כך...
אני רוצה לראות תלמים נוספים נחרכים בי, זה מרגיע ואפילו מענג, שלא לומר ממכר. אני רוצה לישון ושלא יעירו אותי, שלא אתעורר, או שיעירו אותי כשיהיה פה בטוח. שום דבר לא בטוח. אין קרקע, האדמה תחתיי כל הזמן רועדת או נשרפת וצריך לרקד ולקפץ מבלטה לבלטה והכול לוהט ואין מקום או זמן לנוח. ואני רוצה לנוח. לשכב במיטה לבנה וטהורה, ושהיא תלטף לי את הראש ותגיד לי שהכול בסדר, ואז אפשר ללכת. ללכת.
לא רוצה יותר. עצוב לי שאני לא רוצה יותר, אבל אני לא רוצה יותר. אני לא עומדת בזה. הפחד שלי שהיא תעזוב אותי או שתכעס עליי או שתכעס עליי ואז תעזוב אותי, ומה. לגמרי לבד בעולם. נחנקת. אין לי עם מי לדבר. אף אחד לא רוצה לדבר עם מישהי שחורצת בעצמה תלמים אדומים, זה מפחיד. זה מרתיע.
אני רוצה שמישהו יחבק אותי ואם אפשר שזה לא יהיה גבר ואם אפשר שזה לא יהיה מיני כי אין מצב שאני מתמודדת עכשיו גם בחזית הזאת, לא רוצה, לא רוצה, תעזבו אותי. אני רק רוצה שהיא תהיה אתי ותרגיע אותי שהכול יהיה בסדר, שתבטיח. אבל היא אף פעם לא מבטיחה, הממזרה. היא מכסה לעצמה את כל האפשרויות. היא מבטיחה לנסות, היא אומרת מילים מרגשות, הכי מרגשות שיש, אבל אני רוצה יותר. אני תמיד רוצה יותר. תמיד רוצה עוד.
אני רוצה אוכל ונגעלת. כמה אני מאביסה את עצמי, הגוף כבר לא עומד בזה, גם הכיס לא. הייתי רוצה לעבור ניתוח, אבל לא סתם קיצור קיבה, אלא ניתוח שיוציא אותי מעצמי ויפסיק את הסבל הזה. יש לי מחשבות מאוד קשות ואני מתנחמת בכך שעוד מעט אהיה לבד ואוכל לפגוע כמה שאני רוצה ואף אחד לא יעצור. האם אני רוצה שיעצרו? לא יודעת. אני באמת לא יודעת מה אני עלולה לעולל לי, אני מבהילה את עצמי, אני מבוהלת. לא יכולה להתחייב לכלום כרגע. אילו רק הייתה מבקשת ממני להפסיק. אני לא בטוחה שזה היה עוזר, אבל המילים... המילים עושות לי משהו, המילים שלה נוגעות בי עמוק.
אני רק רוצה להיות שם, בחדר שלה, שם כל ישותי מצטמצמת, כל עולמי נמצא שם, בחדר המואר והנינוח, בתוך עיני האיילה שלה, וכשהיא אינה שם אתי גם אני אינני שם אתי. אני לא מסוגלת לחשוב עכשיו בהיגיון, אם כי אני מכירה איכשהו בקיומו.
צריכה לקום עוד מעט ליום חדש, לטפל בחתולה שלי, שתהיה בריאה. אולי זה יחזיק אותי קצת.
אני לא עומדת באינטראקציות עם אנשים, הם מעייפים אותי ואני אותם, אפילו מטפלת אמרה לי שאני מעייפת אותה, ופסיכיאטר אחד אמר לי לפני הרבה שנים שאני בלתי נסבלת ושאל אותי אם אני יודעת את זה.
בא לי להקיא אותי מתוכי, להקיז אותי מתוכי, אני לא יכולה יותר להיות כאן אתי. צריכה לשים פוס ליום הזה ולעשות ריסטארט לראש שלי לקום מחר חדשה.
תהיו אתי?
