יהדות ואתאיזם (ואגנוסטיקה גם)

יהדות ואתאיזם (ואגנוסטיקה גם)

או - היהדות ושברה. רציתי לחקור עמכם, רעי למגלומניה, את נושא ההתרחקות מהדת שלנו, מהשורשים שלנו (לט'ס פייס איט - שורשים ארוכים ומסונפים). מעניין אותי לדעת, למשל, יותר על ההיבטים השונים של האתאיזם והאגנוסטיקה של בני דורינו (ז"א הדור של קפת ושלי). ז'תומרת, מה עומד מאחורי ההחלטה של אדם מסויים להיות אתאיסט? האם ההורים שלו מרדו בדת ואליו הוא, בהיפוך גמור, כבן נאמן, פשוט "ירש" מהם? האם אותו אדם עצמו היה זה שמרד? ומדוע? האם גם נימוקים/סיבות שלא לעניין (כגון "אם ש"ס זה יהדות, אני מעדיף להתרחק") משחקים כאן תפקיד? זאת ועוד... קדימה, לשעוט! ------ גידי מוסר ד"ש חמה, דביקה וריחנית לכולכם
 
למה?

כי הם נורא אוהבים ששואלים אותם שאלות. אתם בטח מכירים את הפרסומת של קופ"ח כללית עם הילד ששואל את השאלות בלי סוף? שם עשה משה בקר את הקאמבק שלו (אפרופו משה בקר, מכירים את התקליט שלו משירי נעמי שמר "חפצים אישיים"? מומלץ בחום!)? אז אני חושב שזה מגיע משם. בביצתנו הישראלית, כמו גם ברוב העולם בעצם, ברירת המחדל היא סוג של אמונה - אמונה באלוהים, ב"גורל", באלילים כמו "דודו טופז" או "כסף". כך שבתור ילד אתה גדל כחלק מאיזה תת-מודע קולקטיבי (יסלח לי קרל גוסטב יונג, והוא יסלח לי) שהוא דתי בבסיסו, למרות שאולי רבים מתכחשים לכך. אבל אז חלק מהילדים מתחילים לשאול שאלות, ולא אצל כולם "סבא שלי היה רב", כך שהתשובות שהם מקבלים אינן מספקות - יכול להיות שאדם דתי היה נותן תשובות מוצלחות יותר. אחר כך, בגיל הנעורים באה ההתעניינות בפיסיקה וההיסטוריה של הפיסיקה. גיליתי איך לאורך השנים הוסברו כל מיני תופעות שהוסברו בעבר כ"אלוהיות" בצורה מדעית מה שעירער יותר ויותר את האמון בספרות הקודש ובנראטיב הדתי וחיזק את ההסתכלות על התנ"ך כספרות מוסר שלא אומרת שום דבר על המציאות אלא פרי דימיונם של כותביה האנושיים, שלהם היתה מטרה מוגדרת - להכתיב דרך חיים מסויימת. אני חושב שההכרה הרשמית אצלי היתה כשהבנתי (הבנתי זו מילה חזקה מדי. אולי אסתפק ב"הכרעתי") שאין תכלית. אין סיבה ומטרה לדברים. וזה בעצם, לדעתי, עיקר הדת - להסביר את ה"למה", לא את ה"איך". זה רגע מפחיד. ממש מפחיד. כי אתה מבין שאין משמעות לשום דבר. לחיים או למוות. לטוב או לרע. אז מה נשאר לו למלפפוץ הבודד או לדיסקו לעשות בעולם בלי תכלית ועל כן בלי משמעות? ליצר את המשמעות בעצמו. להחליט בעצמו מה חשוב ומה לא על פי מערכת הכללים השרירותית שהוא קובע לעצמו. חשוב לעשות את זה בצורה אמיתית, שכן יש חשש שאותם ערכים שעלפיהם הוא יקבע לעצמו את הכללים יגזרו מאותו תת-מודע קולקטיבי ממקודם (והנה מציץ לו יונג שוב, דאנקה-שן) ועל כן עליו לבחון מחדש גם אותם. כשאני מתדיין עם דתיים בנושאים הללו אני מעדיף את העמדה האגנוסטית, כי הרבה יותר קל להגן עליה מאשר על האתאיזם. באתאיזם יש סוג מסויים של ביטחון באי-קיום האל שקל לתקוף אותו (שאגב, יש גם בגישה התאיסטית). לכן אני רואה בעצמי "אגנוסט חזק" - אגנוסט שנוטה לכיוון האתאיסטי, אבל כמו כל אגנוסט טוב, לא מוכן להתחייב לתשובה מוחלטת, כי זה חסר טעם ואין לנו יכולת רציונלית להכריע לצד זה או אחר.
 

קפת

New member
אתאיסטית. דפנטלי.

את הרתיעה שלי מהדת היהודית, קיבלתי מאבי. בן למשפחה דתית מאוד, שהתפקר בתחילת שנות ה20 שלו. אני מניחה שהיציאה שלו לעולם החילוני, אם אפשר לפסכלג אותו קלילות, נבעה מהרצון להשתחרר מעולו של אב דומיננטי, או אולי מהצורך לבחור בדרך חיים חדשה, בארץ חדשה, להיפטר משרידי הגלותיות, אולי לפרוץ את הדלות והמחסור. סביר להניח שכל אלה שימשו בערבוביה. גדלתי במשפחה שבה לדת אין משמעות - אמא שלי נולדה למשפחה סוציאליסטית-מפ"מניקית. מנהגים דתיים עוררו באבא שלי בוז עמוק. על אמונה באל לא היה בכלל מה לדבר. ברור שזה השפיע עלי, באבוהה. מבחינתי, מעולם לא היה ספק: אלוהים הוא בבחינת דמות פולקלוריסטית חביבה, שיום אחד את גדלה ומבינה שאת יכולה בלעדיה. בעולם שלי, ערכים הם אלו שאת בוחרת בהם בחירה חופשית ומודעת, העולם שלי, פלורליסטי ומשוחרר מכבלים ודוגמות, בעולם שלי, המשמעות היא מה שאת מייצרת ומתקפת. המוסר שלי, זה שעליו גדלתי, נגזר מתוך ראיית עולם ליברלית: את אחת מיני רבים וזכותך להגשים את צרכיך ואושרך לא יכולה לבוא על חשבון אחרים. ענייני גורל, כוח עליון, השגחה אלוהית, או חיים לאחר המוות - מעולם לא העסיקו אותי. גם לא כילדה קטנה, עד כמה שאני זוכרת. יש שטוענים שתפיסת העולם שלי היא תולדה של בורות. הם כנראה צודקים. אבל אני לא יכולה לדרוש מעצמי לחקור בסוגיות שלא מעסיקות אותי. העולם שלי סובב סביב כאן ועכשיו. מעולם לא איבדתי או ניפרדתי מהאל שלי. עבורי, הוא או היא מעולם לא התקיימו, ואין לי ספק שהוא או היא - בבחינת המצאה אנושית שנולדה מתוך צורך להשית סדר ומשמעות. זהו, בנתיים.
 

יס באך

New member
היהדות ושברהּ, או קללה בשבת

אני מניח שדורי הוא לא הדור שלך, אבל גם לא דור אבותיכם ואמותיכם. [כאן אני מודיע באופן רשמי שגילי בכרטיס האישי שלי הוא אכן גילי האמיתי, שהוא בחור די חביב הגילי הזה], והיותי א-תאיסט או א-גנוסטיקן [אינני מבחין אף פעם בין השניים] דומה לסיפור של קפת, בקווים כלליים, אם כי המקום בו הבנתי שאלוהים הוא בדיחה אחת גדולה [עוד לפני שקראתי את זיגי, דיסו] היה ביום כיפור אחד, עת ר' שבאה מבית דתי [היינו שכונה מעורבת, ליבראלית מאוד, אגב ללא כפייה דתית מכל סוג, אגב... למעט גב' י' שחקרה אותי אם אבא שלי שומר במקרר בשר של שפנים, לא פחות. האמת היה שם בשר אחר, בכמויות ראויות להערכה] אמרה לי: אם מקללים את האלונים נופלות הצפורניים. את בטוחה, שאלתי אותה? כן. אמרה בבטחון. ומייד קיללתי את אלוהים בכל הקללות שהכרתי אז, והן היו רבות. אח"כ הסתכלתי על הצפרניים והן נראו נהדר. הראיתי לה, גם. אז לפחות באופן מוחשי התנתקתי מהישות הטרנסצנדנטית המאיימת הזו, באופן אישי, ללא צורך בסיוע מאגף ההורים, שהם בפני עצמם.. טוב, זה סיפור אחר. אבל למרבה הפלא, אולי, והאירוניה, למדתי באוניברסיטה חוג שנקרא אז : פילוסופיה יהודית וקבלה [היום קוראים לו "מחשבת ישראל"], שם הגעתי לתובנה השניה שלי. שאלוהים הוא טרמינוס טכניקוס [מושג טכני] עבור כל מיני שאין להם סבלנות להמתין לתשובות לשאלות הקשות באמת של החיים. כמובן שלא הזיקה כלל הקריאה המאסיבית ב"חיים כמשל"; "כה אמר זרתוסטרא" ; "הדבר" ; המיתוס של סיזיפוס ; האדם המורד; או מאמרים אקזיזטנציאליסטיים של סארטר ואחרים. מה אתה לומד מכאן?
 
ברוך השם אני נושם

אני מניחה שרובנו, לפחות בתחילת דרכנו המודעת, ממשיכים את אורח החיים של הורינו. לפעמים מגיח לו מרד הנעורים, לפעמים הוא מתביית על הנישה של האמונה - לכאן או לכאן. אני גדלתי בבית חילוני, שמעולם לא נשאלה בו השאלה למה אנחנו אוכלים אוזני המן ומתחפשים בפורים ולא צמים ביום כיפור או שובתים מכל הצתה בשבת. היחס ליהדות ולמושג האלוהות תמיד היה די אדיש. אני חושבת שמה שמסבך את העניינים זאת הציונות, כי הציונות תמיד היתה שם ואותה אי אפשר להפריד מהיהדות, חוצמיזה מרגישים קצת לא נעים, כי תמיד יש איזה רפרנס שואתי שמרחף מעל, או יום זכרון זה או אחר שעומד בפתח ונר דולק בידו החיוורת. גם הדיבורים על "תרבות יהודית חילונית" אף פעם לא נראו לי יותר מגבבה של דיבורים שמנסה להצדיק את דבקותנו במנהגים נעימים כמו המון יין בערב פסח ובדילוג על צום גדליה ועל תענית אסתר. הרעיונות ההומאניים והמוסריים החשובים שמיוחסים ליהדות, לא זרים גם לדתות אחרות. מבחינתי הישות שקוראים לה אלוהים, אף פעם לא היתה משכנעת, בשלב מסוים גם ידעתי למה - אין דבר שהוא נצחי, קבוע ובלתי משתנה. אז אני אתאיסטית. עם זאת, יש לי כבוד רב כלפי מי שמאמינים באלוהים או באלוהימה ובחרו ללכת בדרכו או בדרכה לא באופן אוטומטי, אלא בצורה מודעת ותוך למידה של משמעות ההלכות שהם מקיימים, זה עדיף מחילונים שמחזיקים לעצמם אלוהים לשעת חירום.
 

עין הנץ1

New member
בעניין זה

אני חוזר תמיד אל ישעיהו לייבוביץ שאמר שאלוהים אינו דורש הוכחה ואינו מבקש הגדרה. האמונה בו היא בגדר "מצוות מלך", דהיינו, גזירה שאין אתה רשאי או יכול להרהר אחר סיבתה, אלא אתה עושה אותה מתוקף היותה מצוותו של מלך. שוב אני נזכר בפורום ההוא, בו דנו בנושא משיק בקשר למימרה ש"הכל צפוי והרשות נתונה" ובאשר לסתירה מיניה וביה הצפה ועולה. העליתי אז את האפשרות שלאור העובדה שהשכל האנושי אינו מושלם (ולראיה גילויים חדשים ומסעירים הסותרים את מה שהיה עד כה אמיתה מוחלטת)ייתכן שגם התפישה האנשוית אינה מושלמת וישנם דברים שהם מעבר להשגתנו. ישנם כאלה המתעקשים להןכיח באותות ומופתים את המצאותו של האלוהים. ישנם כאלה שרואים לפתע את האור, וישנם כאלה העושים את הדרך בנתיב המקביל. ולייבוביץ נותר בשלו. אולי אם האמת אינה נתפשת בחושים האנושיים, כמו האולטרה סגול, האינפרא אדום, קרני אקס ופרוייקט Y, מה הטעם להשתמש בכלים אנושיים, בכבלי אנוש, כדי לשכנע את אלה שעיניהם "טחו מראות"?
 

קפת

New member
הביטוי "טחו מראות"

מפריע לי, עין. הגם שסייגת אותו במרכאות. משום שהוא מקבע את בעלי האמונה כסובייקט. משום שהוא מייצר היררכיה: יש את "הרואים", שלהם כמובן מלכות השמיים, ויש את האחרים, ש"טחו". הם, האובייקט. האם משום שאני חסרת אמונה - מבחירה, מחינוך ו/או מבורות - הופך אותך או את דיסו כשווים יותר או כבעלי ייתרון כלשהו? כדי להכיר בך או בדיסו כבעלי ייתרון חייב להתקיים קונצנזוס בנוגע לאיכותיה של האמונה. אני מקבלת את האמונה שלך, עין יקירי - גם אם אני לא מחמיצה שום הזדמנות לדגדג לך. קבל תיקון: משתדלת. אבל האם אתה מהעמדה שלך, שאקצין מעט לטובת הויכוח, מסוגל לקבל בצורה שוות נפש את אי-האמונה שלי? גם הביטוי אי אמונה הוא אומלל, אבל אני אשתמש בו בהיעדר חלופה אחרת. אתאיזם הוא שלילת אמונה, וכדי לשלול דבר, אתה חייב להכיר בקיומו. ואני מכירה בקיום אמונה שלך, אבל זה לא מחייב אותי. אוקיי. התחלתי להסתבך. ואני נורא נורא עייפה. היה יום מורכב ומלא התרחשויות. אני אנטוש אתכם פה. מקוה שיש הגיון במה שכתבתי. אם לא, תתעלמו.
 

עין הנץ1

New member
קפתדיר

מה הן המילים אם לא שתיקה (או שתיקווה). בדבריי לא הייתה כל כוונה לתייג אלא לסייג. הסיפא של המשפט האחרון צויין במתכוון במרכאות, ובכוונת מכוון הבאתי את לייבוביץ. אין צורך, לטעמי, לשכנע אפפחד, וכמובן שאי האמונה שלך לא הופכת אותך לנחותה יותר, או את המאמין לראשון בין שווים. אני מקבל את אי-האמונה שלך, קפתדיר. קבלי תיקון: משתדל.
האמונה של המאמין מגדירה אותו ואינה מתיימרת להגדיר אחרים. כבוד הדדי הוא מאבני היסוד של האמונה עד כדי כך שכאשר הלל נתבקש ע"י לץ ללמדו את כל התורה על רגל אחת, אמר לו הלה בניחותא: "ואהבת לרעך כמוך" וציין כי כל השאר הם פירוט והרחבה. כדי לשלול דבר מה, אינך חייב להכיר בקיומו. חובת ההוכחה ונטל ההוכחה מושת על המאמין. זה שאינו מאמין, אינו מחויב להוכיח דבר.
 
קטני אמונה

קודמכל הערות: עין הנץ - מסכים כמובן, אך עם השגות: אם אי-אפשר להסביר לאילו שעיניהם טחו מראות, כיצד תסביר את הצלחתם של המחזירים-בתשובה? (וכאן אתעלם משרלטנים מוצלחים כאמנון יצחק, המשתמש בדמגוגיית-הפחדה ובסילופים שונים ע"מ להשיג את התוצאה אצל אנשים הנוחים להשפעה.) יש צוהר לליבו של כל אדם, במיוחד אם הוא פתוח ומוכן להקשיב. ולא להתעקש שהוא צודק גם אם הוא לא בטוח שהוא צודק. זה עובד ל-2 הכיוונים. באך - כתבת שה"הארה" שלך באה לאחר ש"עשית דווקא" ורבש"ע לא שלח מכת ברק לטגן אותך. נראה שנתת לאנקדוטה מטופשת שסיפרה לך מישהי (שבטח לא נחשבת לאותוריטה כלשהי) לסובב לך את הראש, ורק אח"כ חיפשת צידוקים אצל ניטשה. אם יורשה לי להיות עז-מצח, אני מנחש שגם אחרים מהמגלומנים כאן הגיעו למסקנות שלהם בתור צידוק לסטגנציה שלהם או למרד שלהם. (כמדומני, קפת הצהירה על כך.) ומה לעשות, 1 מהרעות החולות אצל דתיים בפרט ואצל יהודים בכלל היא לדחוף ת'אף ("תגיד, אבש'ך מחזיק שפנים במקרר?"). אני מתעב את האספקט הזה לפחות כמוך. כנצר למשפחה דתית, קיבלתי את הדת כמובן-מאליו עד לגיל 15 לערך. עד אז, חיפשתי סיבות להישאר דתי. אך מאז, התחלתי להרהר ולחפש גם סיבות לכיוון השני. היות ובניגוד לבאך אני יותר פרוידיאני בגישתי ומאמין שלהורי היתה השפעה חזקה עלי לאין-ארוך מהתת-מודע הקולקטיבי (במיוחד עד הגיל הנ"ל, שכן תמיד העדפתי ספר טוב על פעולה בתנועת הנוער), הרהרתי רבות בשאלה: האם אני דתי מפני שהורי דתיים? האם יש משהו נוסף שמחזיק אותי בסטטוס-קוו או שאני אבן המתגלגלת מכוח האינרציה? דשתי בנושא במשך מס' שנים באופן יומיומי כמעט, בעיקר ביני לבין עצמי. בסוף(?) החלטתי שאני מאמין באלהים ושהוא ברא את כל מה שקיים (כן, אף את הכופרים בקיומו. אירוני-משהו) ושכל הכתוב בתורה - אמת לאמיתה ולא סיפורי אלף לילה ולילה. קצרה היריעה מלהלאות אתכם, מגלומנים יקרים, בכל הלבטים, התהפוכות, הפאזות והתהליכים שעברתי עד שהגעתי לכך. רק את זה אומר: כאיש-מדע וכאחד שהתעניין במדע מאז שהוא יודע לשאול, יצא לי להיתקל בכ"כ הרבה תופעות שסיפקו לי את ה"הוכחות" שאני (עם דגש על אני) זקוק להן להימצאות בורא ליקום. לא סתם אנקדוטות, אלא תופעות בסיסיות וחשובות, באם בפיסיקה, אסטרופיסיקה, ביולוגיה, וכו' פלספלצנות: אני משום-מה לא מצליח לשלול קיום ישות עליונה ע"י הוכחות מתמטיות ופיסיקאליות, au contraire; לדידי, אפילו אם יצליחו לקשור את כל הקצוות לתיאוריית-על מאחדת, היא עצמה תהיה ראיה לכך שמישהו יצר משהו מושלם בתכלית השלמות בכוונה-תחילה. עצם קיומו של יקום הניתן לייצוג ע"י אלגברה (שהיא הרי הבסיס למתמטיקה גבוהה יותר, כולל אפילו את תורת הכאוס) שולל לעניות דעתי את ההיפך - משהו שנוצר סתם כך, כי אז במקרה הטוב האנטרופיה היתה מניבה לא יותר מאשר פירורי אבק המרחפים בחלל אינסופי. למעשה, אפילו אנטרופיה לא היתה קיימת... ולא יסלח לי סטיבן הוקינג, אבל גם זה בסדר. ---- לסיום, בכ"ז אנקדוטה: רצו לבחון את אמרת הכנף "אם מליון קופים יתקתקו על מליון מכונות-כתיבה במשך מליון שנה, לאחד מהם בטח יצאו כל כתבי שייקספיר." הושיבו כמאה קופים ליד מאה מקלדות-מחשב ונוכחו שחלק מהקופים "נתקעו" באות אחת אחרי כמה שניות ואילו אחרים העדיפו להטיל הפרשות על המקלדת.
 

יס באך

New member
דיסו, תרשה לי לתקן אותך, מעט

כיוון שסירבתי לספר על הוריי, כדאי שתתן לי קצת קרדיט, כזה קטנצ'יק, שלא רק בגלל ילדונת דוסית אני לא מאמין באלוהים, ולא אקט הקללה כנגד האלוהים הוא ששכנע אותי סופית, אם כי זה מה שכתבתי. ו-ודאי שלא לימודי התיאולוגיה הם ששיכנעו אותי שאלוהים הוא דבר מופרך מעיקרו. אתה יודע, אם אתה חובב פרוייד ו/או תלמיד נלהב ששאלת הביצה והתרנגולת בניתוח תהליכי החלטה של סובייקטים [לא אירוגונים] היא אחת השאלות הקשות ביותר, והסוגייה "האם מאז,כשקלל באך את אלוהים חיפש באך הצדקות לאי-האמונה שלו?" "האם ילדה דוסית סתומה אחת אחראית לכך שעיניו "טחו מראות" את האמת ואת האור?" אני מוכן להסכים שאמונה היא סוג של חוויה מכוננת דת, ועד היום סטודנטים לתיאולוגיה לומדים את "החוויה הדתית לסוגיה" של ג'יימס, ואותם שלומדים מיסטיקה קוראים מחקרים ארוכים על אפשרות קיום מיסטיקה חילונית. אבל, דת איננה רק חוויה. ולדעתי העמוקה אין כל קשר בין אמונה בקיומו של האל לבין היות "דתי". אני, כיוון שאינני מאמין באל [ואינני מחפש הוכחות לקיומו או לאי קיומו] אינני גם רואה ב"דת" אלא רק מה שהיא מבחינה חברתית-פוליטית: ארגון הירארכי ומדכא [נו, טוף, קראתי גם קצת פוקו]. עכשיו, אילולא חשבתי אחרת, יש בי תחושה שכשאתה קורא ליחס שלנו לאל: סטגנציה או מרד אתה מנסה להזמין סוג של ויכוח, שתוצאתו? אני רוצה לטעון, שלא סטגנציה ולא מרד, ואם אתה נותן לסיפור ילדות על ציפיה ל"ברק מטגן" להפוך לבסיס לטיעון כנגד אדישותי לקיומו של האל, זה פתרון נוח מאוד. זה אפילו, השימוש בסיפור הזה, מזכיר לי את סיפורי י"ל פרץ, שהם עיבודים סנטימנטליים לשיחות צדיקים מהחסידות, על אותו אירוע אישי-מכונן [השריקה בבית הכנסת] שעזר להם במהפיכה החברתית-התרבותית שיצרו בחציה השני של המאה ה- 18 בקרב יהדות מזרח אירופה. ובעיקר, הדיון, לבינתיים, לובש כיוון שבו אתה מנסה להוכיח לנו את קיום האל, הכותרת שלו אחרת לגמרי. הפתיחה המבקשת מכל אחד לספר מה היחס שלו לאל נראית לי טובה, אבל נראה לי לא נכון להתעסק רק בסובייקט היחיד, אלא אולי להתחיל להרחיב את הדיון - מה אתה אומר? <אם בטעות אני נשמע כעוס או לא נחמד-זה לא בכוונה>
 
הבהרות

כשדיברתי על סטגנציה או מרד, רציתי לפתות אחרים להגיב, לא ניסיתי לגרור לוויכוח קולני. כשכתבתי על נוכחותו של אלוהים, רק הראיתי מהיכן אני בא ואיפה אני נמצא כיום מבחינת אמונה, ובטח שלא ניסיתי להוכיח שומדבר לאפחד אחר. ------ Our scientific power has outrun our spiritual power. We have guided missiles and misguided men Martin Luther King, Jr
 

יס באך

New member
אבל דיסו

באותה מידה, כך את דברי מרטין לותר והדבק אותם לעניני כסף, קפיטליזם ותקבל אותה תוצאה. אתה מבין, אני בטוח, אם פגשת לפחות שני דרשנים, שהמומחיות שלהם מלים וסיבובן, הרי אתה יכול להעריך את כשרונו של מרטין לותר לחרוג מהכנסייה אל הציבור הרחב, דבר שרק דרשנים נוסח אמנון יצחק והרבנית קוק מצליחים. השאלה העקרונית היא, האם רק הדת או האמונה יכולים לשמש בסיס לתורות מוסריות, כי זה פחות או יותר מה שמרטין לותר רומז אליו?
 
אופס

מתנצל באך, לא התכוונתי לגרור אותך לתגובה על הציטוט, הוא סתם נראה לי במקום, אז הוספתי. בד"כ מה שאני מוסיף מתחת לקו המרוסק נועד לשמש כפרפראה בלבד. ובאותו קו: ------ We are dealing with the best-educated generation in history. But they've got a brain dressed up with nowhere to go Timothy Leary --
 
החוויה האישית שלי

בגיל 12, בגיל שבו אנחנו מתחילים לפתח מחשבה עצמאית היגעתי להכרה שאין אלוהים. אני זוכר שנתתי לו צ'אנס אחרון. שכבתי לי במיטה, היבטתי במנורה שהיתה תלויה מהתקרה ואמרתי לו: הנה, זו ההזדמנות שלך חביבי. בוא נראה אותך שתזיז את המנורה, תניע אותה קצת, לא הרבה. תן לי סימן שאתה קיים ואאמין בך. אתם בטח יודעים מה קרה. המנורה לא זזה אפילו מילימטר. לדתיים יש הסבר לכך. אתם מכירים את כל החרטה ברטה של אסור לנסות את האלוהים וכו' אבל בשבילי זה היה השיא של התלבטות והתחבטות בנושא שבסופם הפכתי לאתאיסט. אמי למדה בבית ספר דתי. אבי היה חילוני. אני למדתי בבית ספר רגיל אבל לא הכנתי שיעורים בשבת. בזמנו היו צריכים לבוא לשיעורי תורה עם כיפה והיו מלמדים את התנ"ך כאמת צרופה. אבי נפטר כשהייתי צעיר, בערך באותו גיל שבו הפכתי לאתאיסט. יכול להיות שיש קשר בין השניים. כנראה שרציתי להראות לעולם שאני יכול להסתדר לבד. אפילו בלי תמיכה של ההוא, האחד והיחיד, על עליון, קונה שמיים וארץ. יש כאלה לעומת זאת , אפילו בגיל מבוגר, שמות הורה מקרב אותם אל הדת ואל האמונה.
 
בחייאת, תעשה שאזכה בלוטו

סליחה מראש שאני מעלה נושא רגיש, אך כשביקשת שיזיז את המנורה, יכולת לבקש באותה מידה שיחזיר את אביך לחיים כי הוא הרי כל-יכול... גם האקסית שלי התרחקה מהאמונה והפכה אתאיסטית בעקבות מות הורה, וכיום היא מאמינה והרבה יותר קרובה לדת. (מודה באשמה, זה בגללי, למרות שאף פעם לא ניסיתי לשכנע אותה לכאן או לכאן.)
 
אז יש לך מזל

כי האקסית שלי הפכה לחרדית ולקחה לי גם את הבת לאותם מחוזות אפלים. אבל אנחנו הרי לא עושים תחרות מי יותר מסכן. נכון?
 
מזל שְמזל

מעניין להיווכח שמה שרשמתי בפתיחת הדיון, הכעס על הדת בגלל מעשים נלוזים של אנשים הקוראים לעצמם דתיים (הבאתי את הדוגמא של ש"ס, ואביא עוד כמה בהמשך התגובה), תופס גם אצלך. נכון "אין שופטים אדם בשעת צערו", וברור ומובן מאליו שתתמרמר בגלל מה שעשתה אשתך, אני משוכנע שאם הייתי בסיטואציה הזאת, הייתי רותח כמוך (ואני עוד שומר-מצוות). מה שכן, לא התייחסת בכך לדת, אלא למעוותי-הדת, למי שהופכים אותה קרדום לחפור בו. דוגמאות נוספות למשניאי הדת: הרבנות (נישואים, תע' הכשר וכו'), חברה קדישא המנצלים אדם בעת צערו ע"מ למצוץ כספים, פוליטיקאים (איך לא) וסתם שכנים רעים (לא חסרים, לצערינו). מאידך, גם אני דתי, ואני לעומת זאת משתדל לכבד את "חיה ותן לחיות" וזה צריך לעבוד ב-2 הכיוונים, (אני גם 1 שלא יחפש לעצמו למשל כלה בתולה לאחר ששכב עם 100 נשים. אבל זה רק אני)
 
למעלה