הבעיה היא הפואנטה שאני מנסה
להעביר והיא שעפ"י רב הבחירה שלנו, אותו תהליך שנקרא התאהבות שמוליך לזוגיות, אינה בחירה מודעת שבה אנו עושים V לרשימת קריטריונים ואז מחליטים שאדם זה או אחר עונה לציפיות אלא שהציפיה עובד/לומד/יהיה מדען אטומי/פרופסור/סנדלר/זוית תחת/ראש כחול מובנית בתוך אותו מכלול דרישות מודעות ולא מודעות שאם הוא נענה אז "התאהבתי". אני מתכון לאמת החבויה באמרה שהאריסטוקרטיה האנגלית מתחתנת מתוך אהבה אך נוטה לאהוב היכן שהכסף מצוי. פיליפ רות בספרו "העובדות" מתאר כיצד אשתו הראשונה היתה אלכוהוליסטית - לוגמת הערק שלנו - שהצליחה לסחוף גם אותו לתוך ההרס העצמי שלה - מה יכל בחור יהודי מבית טוב לדעת על גויים ושכרות, הוא מתרץ ,או, הוא שואל, אולי זה היה משהו בפנימיותו שדרש את הקשר עם ההרס העצמי, אולי אותו בית יהודי טוב יצר בו דפק עמוק? כלומר הסיכוי הוא שמי שנמשך למסניף ההרואין גם יכנס איתו למערכת יחסים אלא אם הוא בעל נסיון ויחסוך מעצמו את הסבל. מעבר לכך: גם אם יחסוך לעצמו את המסניף סיכוייו טובים למצוא את עצמו ממשיך להקלע ליחסים עם אנשים הרסניים גם אם הם עונים לקריטריונים של עו"ד/רופא/פרופסור. ולבסוף, לא, אינני מקנא בסומסום ולירוי. אדרבא, נחמד לקרוא על שני אנשים שכ"כ איכפת להם אחד מהשני וטוב להם ביחד. אבל אני אמשיך לטעון שסומסום יכול לטעון לפוליטיקלי קורקט של "לא משנה מה האדם עושה" אבל אם לשפוט לפי הבחירה שלו הרי שבמכלול דרישותיו כן משנה לו מה האדם עושה.