על הטרדה ועל חיזור ומה שבאמצע
בגן השעשועים, זה שליד סניף הדואר,בין הנדנדות והקרוסלות שבורות זוויות הפח,עמד איש מכנסיו פתוחים,כאילו רוצה לעשות פיפי בפינה של הגן.אולי מפחד שיברח לו למכנסים, אם לא ישקה מייד את העץ הקרוב.למרות שלא ראיתי אנשים מבוגרים שמשקים עצים וקירות של מקלטים בצנור הפיפי האישי שלהם,האיש הזה ביקש ממני שאעזור לו. חשבתי לעצמי אולי הוא הסתבך עם הכפתורים של המכנסים,כי אז לא היו עוד רוכסנים ולחצניות,אלא כפתורים בלולאות תפירה כפולות,מחוט כותנה מחוברים אל מכנסי החאקי או הדקרון. הלכתי לעזור לו, וכל מה שביקש שאחזיק לו את הבולבול. לא עשה פיפי בכלל, רק הסתכל עלי,מחזיקה לו את הבולבול ואמר לי איזה שיער יפה יש לך ילדה,ואני לא עזבתי את הבולבול שלו,כי לא ידעתי מתי הוא יעשה כבר פיפי, ובכלל הוא היה המבוגר ואמור היה להגיד לי בת השש ,מתי הוא כבר לא צריך עזרה. כשנמאס לי העזרה הזו, ובכלל לא נראה לי שיבוא לו פיפי עכשיו, אמרתי לו שאני הולכת הבייתה, ולא שכחתי לשלוח את המכתב שאבא ביקש בתיבת הדואר האדומה שמול הדואר. בכיתה גימל שתיים, אהוד השמן ויודה,שכמובן המורה קראה לו יהודה, והדגישה את ה"הא" , ביקשו ממני לבוא איתם לחורשה ,זו שפעם הייתה גן שעשועים, מאחורי הדואר הישן.והלכנו לשחק מחבואים. אבל כשאני הייתי צריכה לעמוד,והם להתחבא, הם נעלמו לי, ונהיה חושך, וקצת פחדתי בחורשה עם עצי האורן הגבוהים.ואז הם קראו לי והלכתי הבייתה. למחרת שניהם יחד עם גדי המקל, קראו לי לבוא לחצר של בית הספר, מאחורי כיתה חית, ואמרו לי שאם אני לא אראה להם את התחתונים שלי,הם ישאירו אותי שוב לבד בחושך בחורשה.ונורא התביישתי,אבל גם רציתי שנהיה חברים לתמיד,אז הראיתי להם את התחתונים הלבנים, לשניה של הצצה חטופה ומייד משכתי עלי את מכנסי הספורט עם הגומי בקצוות. בכיתה וו, שכבר היינו ממש גדולים, יודה עבר לעיר אחרת ואהוד השמן חזר בתשובה, אבל גדי היה נתקל בי כל פעם במסדרון בית הספר, ליד הברזיה או מאחורי אולם ההתעמלות החדש שהייתה לו רצפת פרקט מבריקה ואסור היה לדרוך בנעלים., וכל פעם שנתקל היה בודק לי את הציצים, לפעמים, סתם כאילו במקרה מתנגש בי, ולפעמים ממש שולח את הידיים, מסיט את השיער הארוך,שנפל על הגב והחזה, וממשש לראות מה התקדם אצלי, לדאבונו היה צריך לחזור על הבדיקות לעיתים קרובות למדי,כי ההתקדמות לא הייתה מספקת רצון. אחר כך נהיינו בנות לחוד ובנים לחוד, גדלנו יחד ,היינו יחד בכיתה ובתנועה,אבל נוצר ריחוק וזרות,של של לחשושים וסודות .ובמסיבות, תמיד היה אהוד(השני,לא אהוד השמן ),רוקד סלואו עם הבנות הכי מפותחות. אלי היה מצמיד אותי אליו,עד שהרגשתי שאין לי אוויר יותר,אבל השיטה שלו לבדוק את הציצים שלי הייתה נוחה קצת יותר מהצביטות של גדי הרזה.כל רצון שלי להתחמק ממנו,הסתיים רק כאשר הדליקו את האור עם נייר הצלופן האדום. המדריכה, עופרה, בתנועה עשתה "פעולה" על אונס. הזהירה אותנו מגברים זרים במקומות חשוכים. לא לנסוע בטרמפים לא מוכרים, לא ללכת לבד ברחובות בלילה.לא לפתוח את הדלת לאנשים זרים, לא להתפתות להיות דוגמנית של עיתון "לאשה", ובעיקר- לא ללכת ברחוב בשיער גולש בשעות הלילה מבלי שאחד החברים לקבוצה ילווה אותנו הבייתה. והלכנו לתיכון, זה שהוקם במקום החורשה הישנה.ובטיולים התקלחנו עם בגדי ים, כדי שהבנים לא יציצו לנו דרך חורי המקלחת הצבורית. מתחת לחצאית לבשנו מכנסי התעמלות, כדי שהמראות שהורכבו על נעליהם לא ישקפו את תחתונינו הבתוליים.היו מי שנישקו בכוח , בחטף, והיו מי שהעיזו יותר,מצמידים את גופי אל קיר הבית הקר, דוחפים רגל בין ברכיי, וידיהם משוטטות על גופי. והחיים נמשכים,למדתי לאסוף את שיערי הארוך,למדתי להבחין בין אריה לכבשה,ולהגיב לאריה כלביאה,החכמתי לאהוב, ולחוש . בכל פעם שהנושא נפתח לשיחה- כמה קשה לי לראות שהחוויה הנשית הזו, בכל גיל ומצב משפחתי וסיטאוציה,חוזרת על עצמה ,אצל רבות. אוי מגי האם יש אשה שלא הוטרדה/מוטרדת/תוטרד?
