אז זהו.
אני נמצאת בשני צידי המתרס ביחד, כך שאני מכירה את שני הצדדים. מצד אחד יש לי בן אחד, מצד שני אני לא רוצה עוד ילדים, ובמדינה שלנו, ילד אחד זה לא ממש נחשב. לפי הלחץ החברתי את צריכה מינימום שניים שלושה. ולפי הנסיון שלי ( והילד בן 14 כך שעברתי כבר מצב של תינוק, פעוט, ילד, ועכשיו נער בוגר) - ילד אחד הוא המקסימום שאפשר בשביל להמשיך לחיות כמעט כרגיל - כלומר ללמוד, לבלות , לנסוע, ולישון כמו בן אדם. יותר מילד אחד - טכנית, זה בלתי אפשרי גם עם בן זוג שמתחלק. ( אם זה היה בן זוג שלא מתחלק, אפילו את החתול לא הייתי מחזיקה איתו). עכשיו, מגיעות לכאן אמהות למינימום שלושה ומתחילות להטיף - אז אני שואלת אותן חזרה - מהו המחיר שאתן משלמות, ואיכשהו "שוכחות" לספר עליו במסגרת ההטפה המסיונרית שלכן? יש ביממה 24 שעות. אין שום אפשרות גם לישון כמו בן אדם ( לפחות 6 שעות רצופות בלילה) , גם להחזיק לפחות 50% ממטלות הבית, לטפל לפחות 50% מצרכי הילדים כולל לא להושיב אותם מול קלטת אלא להשקיע בהם אישית, ( ואני כבר לא מדברת על מחלות ודברים מיוחדים), וגם להספיק לצאת, לטייל, לרקוד, להתעמל וכו'? - טכנית, זה בלתי אפשרי. אני יודעת כי אני מתמרנת המון וזה עם ילד אחד גדול.