ילדתי בן 
- פותח הנושא mise
- פורסם בתאריך
ה ל י ל י ת
New member
מזל טוב |4u|
רוני של יובל ומאיה
New member
מזל טוב!!!!! ../images/Emo24.gif איזה יופי
מחכה בכליון עיניים לסיפור הלידה. נשיקות לכולכם!
מחכה בכליון עיניים לסיפור הלידה. נשיקות לכולכם!
בדרך מבאופן
New member
מזל טוב! שפע בריאות וחלב!
../images/Emo41.gif פרטי הלידה.
טוב, אני כותבת מהר ולא מסודר (הקטנצ'יק עלי, מקלידה ביד אחת), זה לא לפרסום בסיפורי הלידה של הפורום, עד שלא אעבד את זה סופית. אז לפני יומיים אמרתי לבעלי: "אני אלד בין מוצ"ש לראשון". ביום שבת הייתי חייבת לישון בבוקר, ביקשתי מבעלי שיתן לי לישון שעה וחצי-שעתיים בלי ציץ שלוף. זה הצליח לשלושת רבעי שעה, אבל היה מעולה. אחה"צ הרגשתי אותו דבר – חייבת לישון, ישנתי שעה עם אראלי וכשהיא התעוררה ביקשתי מבעלי שיקח אותה ויתן לי עוד קצת זמן לנוח במיטה. (זה לא רגיל אצלי, שאני ישנה לבד, תמיד עם אראלי ותמיד שלופה ומוכנה להנקה, העייפות הלא מוסברת הזו כנראה באה להכין אותי ללידה). שכבתי לי עוד קצת במיטה, השעה היתה חמש וחצי כשהרגשתי כאילו דקרו אותי מבפנים ושמעתי "פאק!", קפצתי מהכאב ונשכבתי חזרה. ברבע לשש הרגשתי זרימה של מים, קמתי ואמרתי לבעלי: "יורדים לי המים". "איזה טיימינג יש לך!" השיב. הסתובבתי בבית ולא ידעתי אם זה באמת זה, אם להאמין, כי היו אפיזודות בשבועות האחרונים שגרמו לי לחשוב כל פעם שמתחילה לידה. חככתי בדעתי אם להתקשר לכרמית ולהטריד אותה או לחכות כדי לדעת שזה זה. בסוף לא התאפקתי, היו צירים, נסבלים אמנם, אבל מאוד תכופים, ממש כל דקות ספורות. התקשרתי לכרמית (נדמה לי) בשמונה או שמונה וחצי. סיפרתי לה מה היה והיא אמרה שהיא מתארגנת ובאה. אמרתי לה שאולי נחכה לראות אם זה זה או אזעקת שווא והיא שאלה: "את רוצה שאבוא?" "כן", השבתי. "אז אני באה". "ואם זו אזעקת שווא?" "אז מקסימום נחזור הביתה". הקוליות שלה מאוד הרגיעה אותי. בין לבין הרדמתי את אראלי בהנקה, שרק עזרה לצירים להתגבר, היה לי קשה וקראתי לבעלי מדי פעם שיחליף אותי במיטה איתה ויקריא לה סיפורים. הצירים הלכו ונהיו תכופים ולא האמנתי כמה זה צפוף.. בעשר ועשרים התקשרתי למיילדת. רציתי מראש להתקשר כמה שיותר מאוחר וסמוך לסוף הלידה. כששוחחנו היא שאלה אותי אם נראה לי שזה יהיה בבוקר, אמרתי לה "אני מאוד מקוה שלא" ואז היה לי ציר וזרקתי את הטלפון הצידה כדי לטפס על שולחן הסלון ולנשום. היא אמרה שהיא יוצאת ובאה. מרווח הזמן בין הצירים התקצר, נכנסתי לחדר השני, שם הכנתי את הבריכה והכאבים התגברו. אני זוכרת שהסתכלתי על השעון בחדר תוך כדי צירים, ראיתי רבע לאחת עשרה ושאלתי את עצמי "איפה כרמית?" כמעט בוכה, עברה לי מחשבה להתקשר אליה ולבקש שתגיע כבר. ואז בעלי נכנס עם כדור לידה כחול (אין לנו כדור לידה) והבנתי שכרמית הגיעה. זה שימח אותי מאוד. איך שהיא נכנסה היא מיד התחילה לעסות לי את הגב התחתון. העיסוי הגביר את הצירים אבל היה מצוין ובמקום, הרגשתי שעם כל מגע שלה שיורד למטה, הכאב מתגבר באופן חיובי וממקד אותי ואת העובר באזור הזה. הרגשתי אותו יורד עם כל ליטוף של ידה. בין לבין יצאתי מהבריכה, נכנסתי, הלכתי למקלחת, די לא מצאתי את עצמי מרוב כאב. אמרתי כל מיני דברים (כרמית, אני לא זוכרת את הכל, את מוזמנת לכתוב) כמו: "למה נולדתי בכלל?" "אין לי כוח לכאבים האלה" "איך אנשים מביאים כ"כ הרבה ילדים?" "למה רציתי ללדת? מה היה לי רע להיות בהריון?" אראלי התעוררה פעמיים וזה קצת הלחיץ אותי, אבל אבישלום הצליח להרגיע אותה די מהר (לפחות כך זה היה נשמע לי) וזה הפתיע אותי שהיא ככה הסתדרה בלי ההנקה הלילית. הייתי גאה בה ובאבא שלה, זה דרבן אותי להמשיך הלאה בלידה. באיזשהו שלב התחלתי לנהום, מן קול כזה שיצא ממני, השתחרר החוצה והצירים השתנו. ברגע שהצירים השתנו (לצירי לחץ, מסתבר), לא יכולתי יותר שכרמית מעסה לי את הגב ועברנו ללחיצות ידיים (מקוה שכפות הידיים שלך בסדר..), הרגשתי עוצמה בכל לחיצת יד ולחיצה החוצה. הרגשתי שאני כמו זאבה, או דובה, הייתי חיה, התנהגתי, זזתי ונהמתי כמו חיה, שחררתי אותו החוצה והרפיתי, הרגשתי את הראש בתעלה יורד, עולה ואז ברגע השחרור יורד עוד יותר (משהו כמו נחום תקום), לאט-לאט הוא ירד עוד ועוד (כרמית, כמה זמן נמשך שלב הלחיצות?) והרגשתי בעירה גם בתעלה וגם למטה ולמרות זאת, לא יכולתי להפסיק לנהום ולשחרר ולהרפות, הרגשתי את הראש שלו עובר אותי ויוצא החוצה, נדמה לי ששאגתי באותם רגעים. שלחתי יד למטה והרגשתי את הראש. אמרתי לכרמית "הראש בחוץ", כרמית הושיטה יד ונגעה ואמרה לי להושיט ידיים ולנגוע גם (לא ידעה שכבר הרגשתי ) ואז הרגשתי שקט של כמה שניות ואז שוב הנהימות האלה שמשתחררות מתוכי, הרגשתי פתאום שאני צריכה להוציא אותו דחוף. הוא יצא והרגשתי שהחבל קצר, חבל הטבור היה כרוך סביב צוארו. הורדתי אותו מעט למטה על מנת שאוכל לשחרר את החבל שהיה הדוק מאוד ואז החזרתי למעלה. החדר היה חשוך מאוד מאוד ולא ראו כלום (אלומת אור ממנורת לילה ממש קטנה ונדמה לי 4 נרות קטנים). אבישלום עמד כל הזמן הזה מימין לכרמית והסתכל, לא ראיתי כלום, לא את המבט שלו, את ההבעה, אבל הרגשתי את ההתרגשות, גם ממנו וגם מכרמית. ישבנו קצת בבריכה, יצאנו החוצה, ישבנו בנחת במיטה, הייתי בהלם מכאבי הבטן הנמשכים ("כרמית, יש לי עוד צירים!!" כרמית: "אולי יש לך עוד תינוק בבטן?"
), ילדתי את השליה, חיכינו למיילדת שתגיע. בינתיים איבדתי את הסבלנות, רציתי להכנס להתקלח, בעיקר בגלל כאבי הבטן. השארתי את בני בידיה הנאמנות של כרמית ונכנסתי למקלחת. המיילדת הגיעה בינתיים, נכנסה למקלחת, החליפה איתי כמה מילים ויצאה החוצה. זהו זה. זו היתה הלידה שפינטזתי עליה בשבועות האחרונים בזמן ההנקות. הנוכחות של כרמית היתה הכרחית מבחינתי ובדיוק במקום הנכון, כרמית תודה לך, את היית שם ולא היית וזה היה כל כך נכון. לידה ללא מיילדת היתה הדבר הכי נכון לי בלידה הזו, ניסיתי להשמע לאינסטינקטים ולתחושות המקדימות שהיו לי לפני הלידה וקיוויתי שהמיילדת לא תגיע בזמן ללידה.
טוב, אני כותבת מהר ולא מסודר (הקטנצ'יק עלי, מקלידה ביד אחת), זה לא לפרסום בסיפורי הלידה של הפורום, עד שלא אעבד את זה סופית. אז לפני יומיים אמרתי לבעלי: "אני אלד בין מוצ"ש לראשון". ביום שבת הייתי חייבת לישון בבוקר, ביקשתי מבעלי שיתן לי לישון שעה וחצי-שעתיים בלי ציץ שלוף. זה הצליח לשלושת רבעי שעה, אבל היה מעולה. אחה"צ הרגשתי אותו דבר – חייבת לישון, ישנתי שעה עם אראלי וכשהיא התעוררה ביקשתי מבעלי שיקח אותה ויתן לי עוד קצת זמן לנוח במיטה. (זה לא רגיל אצלי, שאני ישנה לבד, תמיד עם אראלי ותמיד שלופה ומוכנה להנקה, העייפות הלא מוסברת הזו כנראה באה להכין אותי ללידה). שכבתי לי עוד קצת במיטה, השעה היתה חמש וחצי כשהרגשתי כאילו דקרו אותי מבפנים ושמעתי "פאק!", קפצתי מהכאב ונשכבתי חזרה. ברבע לשש הרגשתי זרימה של מים, קמתי ואמרתי לבעלי: "יורדים לי המים". "איזה טיימינג יש לך!" השיב. הסתובבתי בבית ולא ידעתי אם זה באמת זה, אם להאמין, כי היו אפיזודות בשבועות האחרונים שגרמו לי לחשוב כל פעם שמתחילה לידה. חככתי בדעתי אם להתקשר לכרמית ולהטריד אותה או לחכות כדי לדעת שזה זה. בסוף לא התאפקתי, היו צירים, נסבלים אמנם, אבל מאוד תכופים, ממש כל דקות ספורות. התקשרתי לכרמית (נדמה לי) בשמונה או שמונה וחצי. סיפרתי לה מה היה והיא אמרה שהיא מתארגנת ובאה. אמרתי לה שאולי נחכה לראות אם זה זה או אזעקת שווא והיא שאלה: "את רוצה שאבוא?" "כן", השבתי. "אז אני באה". "ואם זו אזעקת שווא?" "אז מקסימום נחזור הביתה". הקוליות שלה מאוד הרגיעה אותי. בין לבין הרדמתי את אראלי בהנקה, שרק עזרה לצירים להתגבר, היה לי קשה וקראתי לבעלי מדי פעם שיחליף אותי במיטה איתה ויקריא לה סיפורים. הצירים הלכו ונהיו תכופים ולא האמנתי כמה זה צפוף.. בעשר ועשרים התקשרתי למיילדת. רציתי מראש להתקשר כמה שיותר מאוחר וסמוך לסוף הלידה. כששוחחנו היא שאלה אותי אם נראה לי שזה יהיה בבוקר, אמרתי לה "אני מאוד מקוה שלא" ואז היה לי ציר וזרקתי את הטלפון הצידה כדי לטפס על שולחן הסלון ולנשום. היא אמרה שהיא יוצאת ובאה. מרווח הזמן בין הצירים התקצר, נכנסתי לחדר השני, שם הכנתי את הבריכה והכאבים התגברו. אני זוכרת שהסתכלתי על השעון בחדר תוך כדי צירים, ראיתי רבע לאחת עשרה ושאלתי את עצמי "איפה כרמית?" כמעט בוכה, עברה לי מחשבה להתקשר אליה ולבקש שתגיע כבר. ואז בעלי נכנס עם כדור לידה כחול (אין לנו כדור לידה) והבנתי שכרמית הגיעה. זה שימח אותי מאוד. איך שהיא נכנסה היא מיד התחילה לעסות לי את הגב התחתון. העיסוי הגביר את הצירים אבל היה מצוין ובמקום, הרגשתי שעם כל מגע שלה שיורד למטה, הכאב מתגבר באופן חיובי וממקד אותי ואת העובר באזור הזה. הרגשתי אותו יורד עם כל ליטוף של ידה. בין לבין יצאתי מהבריכה, נכנסתי, הלכתי למקלחת, די לא מצאתי את עצמי מרוב כאב. אמרתי כל מיני דברים (כרמית, אני לא זוכרת את הכל, את מוזמנת לכתוב) כמו: "למה נולדתי בכלל?" "אין לי כוח לכאבים האלה" "איך אנשים מביאים כ"כ הרבה ילדים?" "למה רציתי ללדת? מה היה לי רע להיות בהריון?" אראלי התעוררה פעמיים וזה קצת הלחיץ אותי, אבל אבישלום הצליח להרגיע אותה די מהר (לפחות כך זה היה נשמע לי) וזה הפתיע אותי שהיא ככה הסתדרה בלי ההנקה הלילית. הייתי גאה בה ובאבא שלה, זה דרבן אותי להמשיך הלאה בלידה. באיזשהו שלב התחלתי לנהום, מן קול כזה שיצא ממני, השתחרר החוצה והצירים השתנו. ברגע שהצירים השתנו (לצירי לחץ, מסתבר), לא יכולתי יותר שכרמית מעסה לי את הגב ועברנו ללחיצות ידיים (מקוה שכפות הידיים שלך בסדר..), הרגשתי עוצמה בכל לחיצת יד ולחיצה החוצה. הרגשתי שאני כמו זאבה, או דובה, הייתי חיה, התנהגתי, זזתי ונהמתי כמו חיה, שחררתי אותו החוצה והרפיתי, הרגשתי את הראש בתעלה יורד, עולה ואז ברגע השחרור יורד עוד יותר (משהו כמו נחום תקום), לאט-לאט הוא ירד עוד ועוד (כרמית, כמה זמן נמשך שלב הלחיצות?) והרגשתי בעירה גם בתעלה וגם למטה ולמרות זאת, לא יכולתי להפסיק לנהום ולשחרר ולהרפות, הרגשתי את הראש שלו עובר אותי ויוצא החוצה, נדמה לי ששאגתי באותם רגעים. שלחתי יד למטה והרגשתי את הראש. אמרתי לכרמית "הראש בחוץ", כרמית הושיטה יד ונגעה ואמרה לי להושיט ידיים ולנגוע גם (לא ידעה שכבר הרגשתי ) ואז הרגשתי שקט של כמה שניות ואז שוב הנהימות האלה שמשתחררות מתוכי, הרגשתי פתאום שאני צריכה להוציא אותו דחוף. הוא יצא והרגשתי שהחבל קצר, חבל הטבור היה כרוך סביב צוארו. הורדתי אותו מעט למטה על מנת שאוכל לשחרר את החבל שהיה הדוק מאוד ואז החזרתי למעלה. החדר היה חשוך מאוד מאוד ולא ראו כלום (אלומת אור ממנורת לילה ממש קטנה ונדמה לי 4 נרות קטנים). אבישלום עמד כל הזמן הזה מימין לכרמית והסתכל, לא ראיתי כלום, לא את המבט שלו, את ההבעה, אבל הרגשתי את ההתרגשות, גם ממנו וגם מכרמית. ישבנו קצת בבריכה, יצאנו החוצה, ישבנו בנחת במיטה, הייתי בהלם מכאבי הבטן הנמשכים ("כרמית, יש לי עוד צירים!!" כרמית: "אולי יש לך עוד תינוק בבטן?"
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.