זה היה, כמובן, בקריצה
וכמובן עם גרעין קטן של אמת (אבל אל תגלה לאף אחד, אני בטוח שרגשות כמו קנאה הם משהו שאף אחד מלבדי לא לוקה בו).
 
הסיפור שלי בקיצור: אובחנתי כסוכרתי (סוג 2) לפני כעשר שנים, עם A1C=7.4. כל ימי הייתי רזה ולא השתוללתי עם סוכר (אם כי פחמימות זמינות היו לחם חוקי, תרתי משמע), ואין לי קרובים מדרגה ראשונה עם סוכרת, כך שזאת היתה הפתעה. התגובה הראשונה שלי היתה, כמצופה, הכחשה. אחרי שהבדיקות הבאות אוששו את התוצאה התחלתי בפעילות גופנית אינטנסיבית בשילוב עם שינויים תזונתיים לכיוון של פחמימות עם ערך גליקמי נמוך ונסיון (לא לגמרי מוצלח) לשנות את הרגלי האכילה שלי מארוחה אחת גדולה ביום + זוטות ונשנושים לכמה ארוחות קטנות. לזה התלווה כדור גלוקומין אחד, שהפך די מהר לשניים, וה- A1C הגיב בירידה איטית, שנמשכת עד היום. לפני כשנה, בעקבות עליה מתסכלת ב A1C (כנראה על רקע לחץ נפשי באותה תקופה) החלטתי ל"התחרד" ועברתי לדיאטה מעוטת פחמימות (ביי ביי ספגטי אהוב, שלום ולא להת', אורז, עופו לי מהעיניים, תפו"א. לחם? אתה אוכל של סוסים!) כשאת מקומן תופס בעיקר שומן מהצומח בדמות טחינה, אבוקדו והמון אגוזים ופיצוחים +חלבונים כיד המלך וענף הלול. ה A1C הגיב בירידה של 0.1% בששה חודשים, שהיא בערך הקצב שהייתי מורגל אליו עוד מקודם, אבל אני מתמיד בדיאטה הזאת מסיבות שונות - אחת מהן, אגב, היא שאנמיה קלה ובלתי מוסברת שליוותה אותי שנים ארוכות נעלמה לה לפתע. אולי היתה לי רגישות כלשהי לגלוטן (אם כי נבדקתי, כמובן, לצליאק ויצאתי זכאי) ואולי זאת סתם מקריות, אבל הרבה שנים עברו מאז זכיתי לראות את ההמוגלובין (HB) שלי בירוק. בסך הכל, במשך עשר שנים הורדתי את ה BMI שלי מ- 24.3 ל- 21.3 (השלתי 10 ק"ג שהם כ 14% ממשקל הגוף, וזאת מנקודת התחלה די נמוכה) ואת ה A1C מ- 7.4 ל- 6.3.
 
בסך הכל אני לא מתלונן, ברור שמצבי טוב למדי והדיאטה לא נורא מכבידה עלי, אבל טרם השגתי את המטרה של A1C < 6 שהצבתי לעצמי מזמן. הרופא שלי, אגב, חושב שאני פסיכי ומסרב לשתף פעולה. "תמשיך לעשות בדיוק את מה שאתה עושה" הוא אומר לי, ואפילו ציטט לי פעם איזה מחקר לפיו לחולי סוכרת טוב יותר להיות עם A1C מעל 6...