ניתנים לשינוי ע"י היוצר.
מאד רצוי שתהיה אפשרות לתקן את כל הפגמים. כך כל אחד יוכל לעשות מה שהוא רוצה, ואח"כ גם לתקן את זה. רצוי מאד היה לבטל את ההשפעה המזיקה של קרינה רדיואקטיבית. רצוי גם לבטל את ההשפעה המזיקה של חיידקים. אך כידוע, לא כל מה שרצוי - מצוי. לעולם יש חוקים, ואנו צריכים להתמודד עמם. היות וחוקי המציאות הרוחנית קבועים כמו חוקי המציאות הגשמית, אפשר להתייחס אליהם כמו לחוקי הטבע, שאינם ניתנים לשינוי, אלא ללימוד. אינני יודע אם למדת את הסיפור (לא משל) על "תנורו של עכנאי" או שרק הבאת אותו ממקור אחר כלשהו. המסקנה מהסיפור היא פשוטה: סמכות פסיקת ההלכות היא בידי חז"ל, הלומדים את פרטי המצוות לפי כללי הלימוד ופוסקים לפי כללי הפסיקה (כמו "אחרי רבים להטות"). אין לאף חכם סמכות לחלוק על חבריו, אלא אם עמדו למנין ורוב הדעות כמותו. אין לאף אחד סמכות לחדש או לבטל מצוות, אלא במסגרת הסמכות. האותות שעשה ר' אליעזר לא משנות את ההלכה שהרי "לא בשמים היא" ואפי' אם יבא נביא כמו משה רבינו, ויאמר: "קיבלתי נבואה מה' שההלכה היא כך וכך" לא נשמע לו, כמו שכותב הרמב"ם בהקדמה לפיהמש"נ. אמנם דעתו של הנביא יכולה להכלל בדעת שאר החכמים ותשנה את מאזן הדעות. בכל אופן, חז"ל לא עושים מה שנח להם, (להזכירך, החכמים שחלקו על ר' אליעזר דווקא טמאו את התנור הנדון) חז"ל לומדים לפי הכללים שקיבלו. מי שאשמים בעוול הזה, שאדם משותק ברגליו לא יוכל להצטרף לחבריו לטיול או למשחק כדורגל, הם חוקי הטבע. אותם אתה מקבל, איתם אתה לא יכול להתעמת. כשיש מידע על הגורם ל"עוול" (-נישואין אסורים) יש להמנע ממנו, ולא לזעוק מרה לאחר גרימתו. הידיעה אודות הפגם הרוחני ומציאות קיומו, היתה נחלת העם היהודי בכל תקופת קיומו. מאז שקמו הכופרים שחידשו והפיצו את שיטתם, הפכו את נטל ההוכחה ההגיוני והטילוהו על מסורת היהדות - מסורת אבותיהם שאליה התכחשו. אמנם ניתן להוכיח את המציאות הרוחנית, אם כי בזמננו שההסתר הרוחני הוא גדול כ"כ, יהיה זה קשה, אך לא בלתי אפשרי.
