יש לי בקשה קטנה
לרגע תצא מההסתכלות האתנוצנטרית, הדיסהומאנית והצרה שלך. ימין ושמאל, תסתכל מסביב על המציאות ועל כמה שקרה בפרספקטיבה היסטורית-רחבה ואז אולי תבין שכל הקטע של השמאל והימין בארץ לא השתנה (פרט לכינויים שאנשים מדביקים אחד לשני) כמו המציאות, מה שהביא את הימין להבין שאי-אפשר לשלוט בעם אחר ולקרוא "די לכיבוש" ואת השמאל להחריף את המאבק נגד הכיבוש ונגד העוולות החברתיות. האינתיפדה גרמה לשתי מגמות - רוב הציבור הישראלי מבין את מה שהשמאל העקבי הבין ב-1967 (שולמית אלוני, ישעיהו ליבוביץ', רן כהן, עמוס עוז, אמיל חביבי), הימין הקיצוני עובר לפסים של אלימות רחבה וקריעת הדמוקרטיה הישראלית כשהוא רואה איך מפעל ההתנחלויות שלו קורס לנגד עליו ע"י מי שבנה אותו - אלה הם מורדי הליכוד, חלקים מהמפד"ל, האיחוד הלאומי, נוער הגבעות, מועצת יש"ע, אנשי כהנא חי ומתנחלים שמאיימים ב"מלחמת אחים" (פעם אחרונה שבדקתי יש לי רק אח אחד והוא גר בתל אביב) והשמאל הישראלי שנמצא במבוכה גדולה מכיוון שרובו התבסס על דגל אחד - סיום הכיבוש - וכעת הוא לא יודע איך להתמודד עם סיום חלקי בלבד של הכיבוש ואיך לחבור לשכבות המוחלשות ולהתעסק בדבר החשוב באמת; המצב הכלכלי-חברתי. \ אז אפשר להתרכז כאן בבעיה האמיתית - איך מיישמים את חזון הרצל, מגיעים לשלום עם כל מדינות ערב, מכוננים מחדש את מדינת הרווחה בצורה מודרנית ונאורה, מפרידים את הדת מהמדינה, הופכים את ישראל למדינה שתהיה אור לכל העולם, חיים בדו-קיום עם ערביי ישראל ושמים בראש סדר העדיפויות הלאומי את ענייני החינוך, הבריאות והרווחה, לצד המחקר, הפיתוח, ההשכלה הגבוהה, הטכנולוגיה והמדע. אם תרצו - אין זו אגדה