אם אני מבינה נכון
אז לרוב, לידה ארוכה, ללא סימני מצוקה, עוברת לבי"ח מתוך בחירה של האם - למשל, כדי לקבל אפידורל (הרבה מאד שעות של צירים זה מאד קשה ולפעמים גם מתסכל). בבי"ח יכולים גם לתת זירוז, אבל אני לא בטוחה שזה מוצלח (אני די בהרגשה שאם יש צורך אמיתי בזירוז, כבר עדיף קיסרי, בעיקר מבחינת העובר), ולפעמים עצם המעבר מהווה שינוי בלידה - ודבי תארה טוב למה. אם האם עצמה לא מותשת (נניח - מצליחה לנוח בין הצירים) ומרגישה צורך בעזרה, או רצון להיות בבי"ח, והעובר במצב טוב - אין, למיטב הבנתי, סיבה לעבור לבי"ח. 2. ההנחיות האלו לא קשורות/רלוונטיות ללידת בית. לגבי פקיעת מים מלאכותית לזירוז הלידה - זו אכן הסכנה (והיא גדולה יותר בפקיעה מלאכותית, כנראה כי העובר עדיין לא ממוקם במקום שגורם לפקיעת המים...) וכמו כן גם סכנת זיהום. לעומת זאת, ה"זירוז" בזה, מסתכם בממוצע בכמה דקות... בקיצור - לרוב, זה הליך בלתי יעיל ומסוכן. יש בו לפעמים תועלת, אם נוצרת מין "כרית" מים סגורה שמונעת מהעובר להתקדם, ואז פקיעת המים עוזרת לו לרדת. אישית - אני מאמינה שכשהלחץ יגבר, הכרית הזו תפקע מעצמה (הרי זו הפקיעה: לחץ שגורם ל"פיצוץ הבלון"), ואם לא מדובר על מצוקה שדורשת להאיץ את הענינים, אז אפשר לחכות לתהליך הטבעי. ברוב הלידות, אין שום סיבה לפקוע את מי השפיר, ואני ממש לא מבינה למה בבי"ח תמיד עושים את זה (לאו דווקא לזירוז). במקרה הקיצוני (כלומר, לא-שכיח) שהתינוק נולד עטוף בקרומים, אפשר א-ז, כשהתינוק כבר מחוץ לרחם, לפקוע את הקרומים בעדינות (אצלי זה היה כמעט: כבר הרגשתי את שלפוחית מי השפיר השלמה מחוץ לגופי, עד היום זה מרגש אותי, אבל בעת יציאת הראש, היא כן פקעה).