צפרא טובה לך
אם כן, במה עסקינן? אה כן, בלמה אני חושב שASOS יותר טוב מהחומה. ובכן, בוא נתחיל מההתחלה. ASOS פותח את הדלת לתקופה מאוד לא ברורה בשביל הפינק פלויד, הם להקה שאיבדו את החבר הכי משמעותי בה, לא בדיוק יודעים אם להמשיך ואיך, חוזה עם EMI כבר יש, ורעיונות לא חסר, אבל השדים שרודפים אותם ורוחו של סיד בארט, אחד מהיוצרים הכי טובים במוסיקה המודרנית, ובטח שכותב הרבה יותר טוב מווטרס (בנוגע לדיון אחר שהיה פה), מרחפת מעל כל האלבום, רק כדי לנעול אותו באחד מהשירים הכי מצמררים שאיי פעם נוצרו, בקונטקסט המסוים הזה. אז מדובר ביריית הפתיחה לתקופה שנמשכה מספר גס של 5-6 שנים, וידועה כתקופת פוסט-בארט, ומתאפיינת באקספרמנטליות, התעוזה וההרפתקנות של הלהקה שלא חששו ללכת עם ההרגשה שלהם, כדי לחקור את הכיוון בו הם רוצים להתנסות. הכיוון הפסיכדלי מהאלבום הראשון נמשך גם הפעם, אך בלי הכותב הראשי, נוצר מימד אחר למוסיקה, תפקידי השירה והכתיבה מתחלקים בין חברי הלהקה- גילמור, רייט ו-ווטרס, כשבפעם הראשונה אנו לומדים כמה שיתוף פעולה ווקאלי בין רייט לגילמור יכול להיות חיובי (let there be more light), וגם ווטרס שר לבד בפעם הראשונה (STCFTHOTS), ואף מתייחס בפעם הראשונה לסוגיית המלחמה, נושא שאיתו הוא הולך להתעסק רבות, בעיקר בחומה ובפיינל קאט, רק שכאן התוצאה הצינית שיצאה לו מעולה, הומוריסטית, סאטירית אפילו, עדיפה בהרבה על ההתבכיינות האובססיבית לגבי נושא המלחמה באלבומים המאוחרים יותר. החומה והפיינל קאט מציגים לנו מפלצת אצטדיונים. הלהקה הכי גדולה בעולם, שחבריה סומאו מהתהילה, להקה קרועה מבפנים עקב חילוקי דעות אומנותיים, ו-וויכוחים על קרדיטים ותמלוגים, ווטרס נכשל בשנית בהיותו חבר לעת צרה ומפטר את רייט כשהאחרון מתמכר לקוקאין וסובל ממשבר בחיי נישואיו, שנגמרים בסופו של דבר, והחומה עצמו נכתב מסיבה אחת ויחידה- לחברי הלהקה "נגמר" הכסף. אי אפשר להתווכח עם העובדה שיש שם שירים טובים, שהסיפור הכללי יוצר הזדהות לא מעטה, והמספרים מדברים בעד עצמם, כשמדובר באלבום הכי נמכר של פלויד באמריקה, אבל אנחנו כמובן לא משתמשים בפופולריות כמדד לטיב, ואני אעדיף את ASOS או MORE התעוזתיים ואף החדשניים על פני הפיינל קאט, אחד האלבומים הבכייניים, המיותרים, המשעממים, בהיסטוריה, כשרק גילמור מציל את האלבום הזה מלהיות האלבום הכי גרוע של פינק פלויד, כשמצליח להוציא אלבום יותר גרוע כמה שנים אחר כך. זה באמת שלא מעניין אותי יותר, כל מה שהפינק פלויד הוציאו אחרי הדרק סייד. לפעמים אני עוד שומע את wish you were here, אלבום חד פעמי לכל הדעות, אבל איפהשהו המשיכה מצד התקופה של פינק פלויד כלהקה גדולה (שהתאפיינה בצליל מאוד מסוים), הפסיקה לפעול עלי, באיזשהו שלב. אני דווקא לא מבין אנשים שמסרבים להבין שmeddle זה לא רק echoes. לא מבין. באמת. בסוף היום הגורם המכריע הוא שיתוף הפעולה. כמה שלווטרס היה יותר משקל להעביר את הדרשות ומשנות חייו, ככה אני פחות אוהב את הלהקה הזאת. אני כן מאוד אוהב את הכתיבה של ווטרס כשהוא מנסה להתמודד עם השדים של עצמו, בשירים כמו if ו-fearless, וההתעסקות שלו בשיגרה מול שיגעון בDSOTM ו-WYWH, אבל ברגע שהעט מכוון על הדף ומתחיל לכתוב הטפות, פניות למגי, קטעים מתים, זה אוכל אותי. פינק פלויד של ASOS ופינק פלויד של הפיינל קאט זו לא אותה להקה. אותם חברים אבל לא אותה להקה, וכאן מגיעה השאלה, איזו להקה אתה יותר אוהב. אני מעדיף את פינק פלויד של 68.
