חמודית
בס"ד טוב. למה לא טוב קשר עם בנים? א. לבנים נאמר "אל תרבה שיחה עם האישה"- באשתו נאמר. קל וחומר למי שאינה אשתו. למה? חז"ל הזהירו- אין אפוטרופוס לעריות!! ודב אינדיג מ"מכתבים לטליה" [ספר ממולץ בטירוף!!] מתאר זאת כ"כ יפה- "מה את חושבת, טליה, מזכירה שנשארת לדבר על המנהל שלה מעבר לשיחת העבודה אינה יכולה למצוא את עצמה ברומן סוער כמעט בלי להרגיש?" כן, גם אנשים גדולים נופלים בפח! הרי הספרות העולמית מתארת באינסוף רומנים את התהילך הזה- הידידות הפשוטה והבלוי התמים מובילים אל הבגידה והניאוף. בטח את שואלת את עצמך- "רגע, מה היא מקשקשת שטיות. אנחנו שומרים נגיעה, ובטח עריות. אנחנו סתם רוצים לבלות יחד." אבל בואי נהיה שניה כנים עם עצמינו- כמה חוזק צריך בשביל לשמור נגיעה? חברים בגיל תיכון, הישובים זה לצד זה בספסל בגן הציבורי או בכל מקום פסטורלי אחר [רחוקים זה מזו, כמובן;] אל מול שקיעה נהדרת, האם הידים לא תגלושנה אחת אל השניה? והשפתיים לא יחשקו במגע? אני מסופקת. בואי נלך רחוק יותר- בעז"ה, עוד כמה שנים הבת הזו שהייתה בגינה הציבורית תקים בית בישראל ותעמוד עם בעלה מתחת לחופה. תארי לך, תעמוד עם בעלה, אב הוא לא יהיה הגבר הראשון שהיא נגעה בו! לא מכוונה רעה, חלילה, אבל סתם הפריחה על לחי של ידיד לשעבר נשיקה. היא בטח לא חשבה על זה, אבל אני חותמת לך כמה היא הייתה רוצה להעביר את הגלגל אחורה, שבעלה יהיה הראשון שהיא תיגע בו. שוב, בטח את אומרת לעצמך- "אוך. ההגזמות פה רצות!" אבל שוב אני אגיד את המפשט הזה, ואחזור עליו שוב ושוב- אין אפוטרופוס לעריות!!! היצר חזק!!! אדם לא צריך להכניס את עצמו לניסיון! ואם נלך עם הילדה הזו עוד טיפה קדימה; תארי לך. בזמן רווקותה, כשהיא הייתה עם ידידים וחברים, כל זמן שהיא "רבה" עם אחד החברים הרי היא עזבה אותו לאלף עזאזל. כל פעם היא מצאה סיפוק אצל בחור אחר. בתור אישה נשואה- ה"פריווליגיה" הזו אינה קיימת- היא מקודשת לאיש אחד בלבדב, בעלה. היא אינה יכולה להפנות אליו את רגש האהבה, וכשהוא "מעצבן" אותה להגיד לו שנמאס לה והיא גומרת איתו את העסק. כשבן הזוג הוא היחיד והראשון איתו הנערה הנ"ל יוצאת- לא יהיה לה מצב אחר. היא בכלל לא תחשוב על האפשרות לעזוב אותו. [שלא נדבר על איך עוזבים את הבעל- סיפורים שלצערינו לא חסרים גם במגזר שלנו.] אני מאמינה ברגש האהבה ולא ההתאהבות. את האהבה בונים במשך שנים. יש עליות, מורדות, אבל זה שווה את זה. הרבה יותר מרגש ההתאהבות, שהיום מופנה לאיש אחד ומחר לאיש אחר. ה"התפרפרות" הזו, מבן זוג אחד למשנהו. עכשיו, בטח את שואלת "יופי, אנחנו ילדים צעירים, לא מתחתנים ובטח לא הולכים להתגרש, אז למה לא?" אז ככה. הרגלים שרוכשים בגיל הזה, ה"טיפש עשרה", הם דפוסי ההתנהגות שלנו שישמשו אותנו בחיים. אדם שהתרגל להלחיף בנות זוג כמו שמחליפים נעלים [ולעיתים אפילו גרביים...] יכול ביום אחד- לאחר החתונה- להחליט שזהו?! לא. כי לכך הוא התרגל כל החיים. וקשה מאוד לשנות את ההרגל הזה. אז למה מלכתכילא להכניס את עצמינו לבור?! לא חבל?! [שוב, אני מתארת פה מצבים בהקצנה, אם כי הם שכיחים מאוד.] ואפילו אם הקשר מסתכם בידידות, אז: *"אל תרבה שיחה עם האישה"- לא בדיוק מסתדר פה. *"שמירת עינים"- בן לא אמור לראות את כל היופי של הבת בדיקדוק. חברים, מן הסתם, הבן מסתכל ובוחן, וזה אסור. *חשש להגיע לנגיעה ח"ו. *הדברים שהוזכרו לעיל. אגב, כתבתי פה כאילו אני מדברת איתך בגוף ראשון- "את". אבל זו לא את ספיציפית; כל מי שקורא את זה. ואם מישהי תתחזק מיזה- והיה זה שכרי. שבוע טוב
![Smile :) :)]()