חני אפריאט
New member
כבת לאב שבוי בסוריה בשנת 1967 שנחטף במרגלות ה
כבת לאב שבוי בסוריה בשנת 1967 שנחטף במרגלות החרמון לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר 4 חודשים שהיה נעדר והוחזר בארגז מסומר מסוריה והוא בן 32. בדיעבד אנו יודעים כי הוחזר ללא עניים,ציפורניים וכל איבר שיכלו להוציא לו ושעבר יסורים נוראיים. אימי שהייתה אז בת 29, אני הייתי בת 5, אחותי הגדולה בת 8 אחי בן 7 ואחי הצעיר בן שנה וחצי. כל חיינו השתנו ממשפחה מאושרת למשפחת שכול. אימי שמשך 7 שנים לבשה שחורים ובאבל וצער גדול גידלה אותנו שרק הזמן טשטש אך לא ריפא ולא ירפא לעולם לא לאימי ולא לי ולאחיי. עד היום אני ומשפחתי נושאים את תחושת הכאב והחמצה האין סופי ואפילו כאשר אני כותבת שורות אלו הדמעות מפיצות אותי . ניסיתי בעבר לקרוא סיפורי שבויים על השבי הסורי כמו ספרו של אלי כהן המנוח אך זה היה קשה וכואב ולכן נמנעתי. מאז החלה הסדרה חטופים אני לא יכולה שלא לצפות בה למרות התמונות הקשות, זה יותר חזק ממני הן בצפיה בסדרה והן בפרסומות האין סופיים וזה יומיומי הגוף מצטמרר כל פעם מחדש הדמעות זולגות בלי סוף ובלילות סיוטים וחלומות קשים במיוחד אני חולמת על אבי בכל מיני סיטואציות מהסדרה . זה נושא מאוד רגיש וקשה לכולנו. אני שמחה שהסדרה הסתיימה. ובפורום זה אני פונה לכל המשתתפים בתוכנית זו לא להמשיך בכך ומקווה שלא יחזרו מחזות אלו כמראה לאלמנות ולילדי שבויים באשר הם כי לדעתי נעשה לנו עוול גדול ובל יסולח. לא הכל רק כסף, יש גם אנשים שנושאים כאב גדול זה גם ללא סדרות כאלו שפותחות לנו את הפצעים שוב ושוב.זה פשוט לזרות לנו מלח על פצעים שלא יגלידו לעולם. חני אפרת
כבת לאב שבוי בסוריה בשנת 1967 שנחטף במרגלות החרמון לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר 4 חודשים שהיה נעדר והוחזר בארגז מסומר מסוריה והוא בן 32. בדיעבד אנו יודעים כי הוחזר ללא עניים,ציפורניים וכל איבר שיכלו להוציא לו ושעבר יסורים נוראיים. אימי שהייתה אז בת 29, אני הייתי בת 5, אחותי הגדולה בת 8 אחי בן 7 ואחי הצעיר בן שנה וחצי. כל חיינו השתנו ממשפחה מאושרת למשפחת שכול. אימי שמשך 7 שנים לבשה שחורים ובאבל וצער גדול גידלה אותנו שרק הזמן טשטש אך לא ריפא ולא ירפא לעולם לא לאימי ולא לי ולאחיי. עד היום אני ומשפחתי נושאים את תחושת הכאב והחמצה האין סופי ואפילו כאשר אני כותבת שורות אלו הדמעות מפיצות אותי . ניסיתי בעבר לקרוא סיפורי שבויים על השבי הסורי כמו ספרו של אלי כהן המנוח אך זה היה קשה וכואב ולכן נמנעתי. מאז החלה הסדרה חטופים אני לא יכולה שלא לצפות בה למרות התמונות הקשות, זה יותר חזק ממני הן בצפיה בסדרה והן בפרסומות האין סופיים וזה יומיומי הגוף מצטמרר כל פעם מחדש הדמעות זולגות בלי סוף ובלילות סיוטים וחלומות קשים במיוחד אני חולמת על אבי בכל מיני סיטואציות מהסדרה . זה נושא מאוד רגיש וקשה לכולנו. אני שמחה שהסדרה הסתיימה. ובפורום זה אני פונה לכל המשתתפים בתוכנית זו לא להמשיך בכך ומקווה שלא יחזרו מחזות אלו כמראה לאלמנות ולילדי שבויים באשר הם כי לדעתי נעשה לנו עוול גדול ובל יסולח. לא הכל רק כסף, יש גם אנשים שנושאים כאב גדול זה גם ללא סדרות כאלו שפותחות לנו את הפצעים שוב ושוב.זה פשוט לזרות לנו מלח על פצעים שלא יגלידו לעולם. חני אפרת