חני היקרה
אני מתארת לעצמי שאין מילה שתתקרב לתיאור של הדבר האמיתי בו את חשה. אני מתארת לעצמי את המחשבות הזוועתיות על מה שיתכן ועבר עליו שם, ואני מאוד מבינה עד כמה הסדרה מעוררת בך את כל זה מחדש. באותה הנשימה אני גם חושבת שהסדרה היא יצירה בפני עצמה שהיא תוצר של המציאות של מדינת ישראל כבר יותר מ-60 שנה. כתבו סרטים על פיגועים, ועל חטיפות ילדים, ועל השואה, ועל רציחות, ועל אזרחים תמימים, ועל הלומי קרב, ואיכשהו נושא חטיפות החיילים הפך לטאבו. לראשונה היוצרים מרימים ראש ומעיזים לגעת בנקודה הרגישה שלנו, עת שחייל שלנו נמצא מעבר לגבול בידיים עויינות. התקווה שלך שהסדרה תיפסק היא תקוות אדם כואב ורגיש, אך התקווה של הסדרה הזאת היא לעורר אותנו, ואת המנהיגים שלנו. להראות ולחשוף את כולנו למה שעובר על משפחה כשלך, וכיצד הדבר נותן את אותותיו למשך זמן רב ולשנים ארוכות. אולי הזעזוע הקולקטיבי הזה כן מעורר את האזרח הקטן שנקרא אני, לעשיה, למחאה, לנסיון להחזיר את השבויים שלנו הבייתה, לפעילות שלום, להסברה. וגם אם רק הצטרפתי היום למטה החברים של גלעד ומחר אני אצעד בהפגנה מול בית ראש הממשלה, הסדרה עשתה את שלה. אני חושבת שמעבר לוויכוח -אנחנו (יהודים) או הם (ערבים) -הסדרה הזאת פותחת , למרות הזוועות, צוהר לאנושיות, לחמלה, לצדדים אחרים שלא רואים בסדר הציבורי שלנו. לראות שגם בצד השני יש אנשים טובים, אנשים עם רגשות, עם שאיפות, עם כאבים. יש ילד קטן שנקשר לאויב הגדול שלו- השבוי הציוני. יש מנהיג אויב שיודע ללטף. בשורה התחתונה זאת יצירה. ואין סיבה שלא לגעת בנושא בצורה אומנותית, אם הוא מנת חלקנו. אני מאחלת לך שתדעי רק טוב, ושתדעי מזור לכאבך. אני מקווה שיהיה בך הכוח לחסום את עצמך מן הצפייה ולהתגבר על כל הקשיים.
