כיבוד הורים ועוד הרהורים
אז ככה, קודם כל, רציתי להגיד לך, מלח, כל הכבוד! הצלחת להעלות כאן נושא מעניין ולפתח דיון איכותי שכבר מזמן לא נראה כאן! סחתיין אחי! חוץ מזה, בדיוק לפני השירשור הזה קראתי את השירשור שהתחילה אפרוח לגבי משפחתיות וסופי שבוע ולגבי האופן שבו רוב האנשים מבלים את סופי השבוע שלהם עם הוריהם ומשפחתם, ואני חושבת שיש קשר בין שני הנושאים האלה. אני חושבת שנושא ביקור ההורים (עם או בלי קשר לנכדים) הוא חלק מהחינוך שכולנו קיבלנו לכיבוד הורים. מכאן גם תחושת החובה המתלווה הרבה פעמים לביקורים אלה. ועם כבר דיברנו על הורים ועל חובות משפחתיות, אני חייבת לציין בהקשר זה חובה משפחתית שמעיקה עלי בעת האחרונה, וקשורה גם לשירשור אחר שהופיע כאן - החובה לבקר את סבי וסבתי בבית האבות (ההורים של הורי). והחובה הזו מעיקה עלי לא בגלל אורח חיי העמוס וקוצר הזמן, אלא בשל המחשבות על זיקנתי שלי, שכל ביקור כזה מעורר שוב (ראו שרשור שהתחילה חתוליקה). אבל בקשר לשאלתך, ולסיבות שהעלית, ואלה הם דברים שחשבתי עליהם לראשונה בערך בגיל שבו לימדו אותי בבית הספר על מצוות כיבוד הורים (מתישהו בביה"ס היסודי), הנה תשובותי: 1. כבר אז היה ברור לי שהסיבה הראשונה אינה רלוונתית עבורי משום שאיש לא שאל אותי אם אני רוצה ש'יביאו' אותי, ואם היו שואלים, היו ככל הנראה מקבלים תשובה שלילית. 2. הסיבה השניה נקשרת אצלי למשפט שאימי היתה אומרת לי "הלואי שהילדים שלך יעשו לך צרות כמו שאת עושה לי". בליבי תמיד הייתי עונה לה שגם אם יהיו לי ילדים (דבר שכבר אז היה מוטל אצלי בספק), הם ככל הנראה יגרמו לי לצרות שונות לגמרי מהצרות שאני גרמתי לאימי. זאת מכיוון שכבר אז היה ברור לי שכל ילד שונה לגמרי מילדים אחרים (אז חשבתי שכל המבוגרים דומים פחות או יותר). 3. היום אני מכבדת את הורי מהסיבה השלישית שציינת. רק היום יש לי את היכולת להסתכל אחורה ולראות את ההשקעה הרבה שהורי השקיעו בי ואת הויתורים הרבים שעשו למעני ולמען אחי. היום אני יודעת (ע"י השוואה להורים של חברים וחברות שלי) עד כמה הורי גידלו אותי בחכמה, ואיך נמנעו מלשרטט עבורי את דרך חיי לפי שאיפותיהם. היום אני רואה איך נתנו לי לבחור את דרכי, למרות שניסו לכוון אותי לדרכי הישר ולהרחיק אותי מהמהמורות שבדרך. היום אני אכן מכבדת אותם בשל כל זה בכל דרך שאני יכולה. הדילמה היחידה שנותרה לי לאחר כל הדיון הארוך הזה (לא חשבתי שיש לי כל כך הרבה להגיד בעניין, אבל הפתעתי את עצמי), היא האם החלטתי שלא להביא ילדים משלי לעולם היא בבחינת אי כיבוד הורים, שכן אמי (ואני חושדת שגם אבי) מאד רוצה לראות נכדים ממני (וכבר 'רומזת' לי על רצונה זה יותר מ-10 שנים). האם אני צריכה להביא ילד לעולם כדי לכבד את אמי? (ואני אכן חושבת שמגיע לה כל כבוד שבעולם) מה דעתכם? נ.ב. קטן למלח: קנית אותי בציטוט החדש שלך (בחתימה).
אז ככה, קודם כל, רציתי להגיד לך, מלח, כל הכבוד! הצלחת להעלות כאן נושא מעניין ולפתח דיון איכותי שכבר מזמן לא נראה כאן! סחתיין אחי! חוץ מזה, בדיוק לפני השירשור הזה קראתי את השירשור שהתחילה אפרוח לגבי משפחתיות וסופי שבוע ולגבי האופן שבו רוב האנשים מבלים את סופי השבוע שלהם עם הוריהם ומשפחתם, ואני חושבת שיש קשר בין שני הנושאים האלה. אני חושבת שנושא ביקור ההורים (עם או בלי קשר לנכדים) הוא חלק מהחינוך שכולנו קיבלנו לכיבוד הורים. מכאן גם תחושת החובה המתלווה הרבה פעמים לביקורים אלה. ועם כבר דיברנו על הורים ועל חובות משפחתיות, אני חייבת לציין בהקשר זה חובה משפחתית שמעיקה עלי בעת האחרונה, וקשורה גם לשירשור אחר שהופיע כאן - החובה לבקר את סבי וסבתי בבית האבות (ההורים של הורי). והחובה הזו מעיקה עלי לא בגלל אורח חיי העמוס וקוצר הזמן, אלא בשל המחשבות על זיקנתי שלי, שכל ביקור כזה מעורר שוב (ראו שרשור שהתחילה חתוליקה). אבל בקשר לשאלתך, ולסיבות שהעלית, ואלה הם דברים שחשבתי עליהם לראשונה בערך בגיל שבו לימדו אותי בבית הספר על מצוות כיבוד הורים (מתישהו בביה"ס היסודי), הנה תשובותי: 1. כבר אז היה ברור לי שהסיבה הראשונה אינה רלוונתית עבורי משום שאיש לא שאל אותי אם אני רוצה ש'יביאו' אותי, ואם היו שואלים, היו ככל הנראה מקבלים תשובה שלילית. 2. הסיבה השניה נקשרת אצלי למשפט שאימי היתה אומרת לי "הלואי שהילדים שלך יעשו לך צרות כמו שאת עושה לי". בליבי תמיד הייתי עונה לה שגם אם יהיו לי ילדים (דבר שכבר אז היה מוטל אצלי בספק), הם ככל הנראה יגרמו לי לצרות שונות לגמרי מהצרות שאני גרמתי לאימי. זאת מכיוון שכבר אז היה ברור לי שכל ילד שונה לגמרי מילדים אחרים (אז חשבתי שכל המבוגרים דומים פחות או יותר). 3. היום אני מכבדת את הורי מהסיבה השלישית שציינת. רק היום יש לי את היכולת להסתכל אחורה ולראות את ההשקעה הרבה שהורי השקיעו בי ואת הויתורים הרבים שעשו למעני ולמען אחי. היום אני יודעת (ע"י השוואה להורים של חברים וחברות שלי) עד כמה הורי גידלו אותי בחכמה, ואיך נמנעו מלשרטט עבורי את דרך חיי לפי שאיפותיהם. היום אני רואה איך נתנו לי לבחור את דרכי, למרות שניסו לכוון אותי לדרכי הישר ולהרחיק אותי מהמהמורות שבדרך. היום אני אכן מכבדת אותם בשל כל זה בכל דרך שאני יכולה. הדילמה היחידה שנותרה לי לאחר כל הדיון הארוך הזה (לא חשבתי שיש לי כל כך הרבה להגיד בעניין, אבל הפתעתי את עצמי), היא האם החלטתי שלא להביא ילדים משלי לעולם היא בבחינת אי כיבוד הורים, שכן אמי (ואני חושדת שגם אבי) מאד רוצה לראות נכדים ממני (וכבר 'רומזת' לי על רצונה זה יותר מ-10 שנים). האם אני צריכה להביא ילד לעולם כדי לכבד את אמי? (ואני אכן חושבת שמגיע לה כל כבוד שבעולם) מה דעתכם? נ.ב. קטן למלח: קנית אותי בציטוט החדש שלך (בחתימה).
