כן, תסמונת אספרגר זה מה שחשבתי שיש לך.
וגם לי יש תסמונת אספרגר. ובנוסף הפרעות חרדה ו-OCD קשה.
גם אצלי האוטיזם "הקל" הזה בתוספת חרדה מתמשכת גורם לי דברים קשים מאוד בחיים.
קשה לי לתקשר עם בני אדם והקושי הזה משתנה לפי תנאי המקום והזמן וגם לפי האדם שאיתו אני צריך לתקשר.
גם למדתי הרבה דברים בתקשורת עם אנשים למרות שלקח לי שנים ארוכות ללמוד את זה.
כמו למשל ליצור קשר עין עם מי שאני מדבר איתו. בתור ילד אף פעם לא יכולתי לעשות את זה. אחרי עשרות שנים כן למדתי ליצור קשר עין.
או למשל הביטוי "מה נשמע". לקח לי כמעט 30 שנה להבין שכשמישהו אומר לי מה נשמע או מה שלומך, הוא לא רוצה שאני אספר לו מה שלומי באמת, אלא זה רק ביטוי של שאילת שלום ונימוס וצריך לענות חזרה במילת נימוס ולא לספר לו על כל הבעיות שיש לי בחיים.
וגם אחרי שלמדתי את זה ועוד כמה דברים, עדיין קשה לי לתקשר עם אנשים. אבל אין לי ברירה כי אף אחד לא יעשה את זה במקומי.
אז אני מנסה להכריח את עצמי לתקשר עם אנשים כשיש בזה צורך חשוב, תוך כדי שזה גורם לי חרדה רבה.
ובגלל שתמיד קשה לי להסביר את עצמי אז להרבה אנשים קשה להבין אותי. וזה רק מגביר את החרדה.
הרבה שנים לא היה לי עבודה מסודרת אם בכלל.
אבל בשנים האחרונות אחרי דרך קשה מאוד הצלחתי לקבל ליווי תעסוקתי של עובדות סוציאליות, שהצליחו לעזור לי ברוך ה' למצוא מקום עבודה קבוע.
זה אפילו לא מפעל מוגן או תעסוקה נתמכת אלא מקום עבודה נורמלי במשרה חלקית שעו"ס מגיעה אליו פעם בכמה שבועות לראות שאני מסתדר שם.
זה לא היה קל אבל זה עוזר לי מאוד בחיים.
דרך אגב, תעיתי בשם כשכתבתי לך על בית אקשטיין. בית אקשטיין זה הארגון שנתן לי ליווי תעסוקתי. יש להם גם דיור מוגן אבל אני לא יודע אם יש בזה משהו טוב.
מה שאני שמעתי שיש להם גישה שונה לגבי מסגרות מוגנות ועצמאות זה מכון פוירשטיין. לא נעזרתי בהם בעצמי אבל שמעתי עליהם דברים טובים. זה האתר שלהם
https://www.icelp.info/he .
לאורך השנים הרבה פעמים ניסו הציעו לי מסגרות מוגנות שונות כמו הוסטל ומעולם לא הסכמתי. תמיד הרגשתי משהו רע מאוד בלגור ביחד עם אנשים זרים ועוד בפיקוח הדוק של עו"סים שנוטלים ממני את החירות שלי בחיים. ובאותו הזמן לא באמת אכפת להם ממני. רק אכפת להם שהמוסד שלהם יתפקד כמו שצריך ויהיה שקט תעשייתי. גם במחיר של דיכוי האישיות של הנתמכים.
בפועל אני גר עם בני משפחה. גם זה לא הכי פשוט במיוחד שבני משפחתי הם אנשים מבוגרים שמכל מיני סיבות הם בתוך מן הכחשה כזאת שגורמת להם לחשוב שאולי לא באמת יש לי אספרגר וחרדה. ושאני סתם עושה להם חיים קשים. ובגלל שהם מבוגרים הם מצפים לעזרה ותמיכה ממני כל הזמן, למרות שאני עצמי במצב שצריך תמיכה. אבל מצד שני עם כל זאת אני כן מצליח לתמוך בהם הרבה ולעזור להם בדברים שאילו חלילה הייתי בהוסטל אף אחד לא היה עוזר להם.
אגב גם לי יש בעיה שאני עושה קולות שונים שיכולים להלחיץ את מי שלא מכיר.
אבל אצלי זה קורה בעיקר כשאני לבד או ליד קרובי משפחה ולא ליד אנשים זרים.
אבל זה קולות ממש לא נעימים לצופה מהצד וביחד עם הקולות אני גם מתחיל לקפוץ ולנשוך את הידיים שלי.
חוץ מזה הרבה פעמים אני מתחיל לדבר ולדקלם מילים מוזרות.
למשל לדלקם שמות נדירים של בני אדם.
או להגיד לעצמי רשימות של אנשים שאני מכיר שנפטרו מסרטן וכל אחד מאיזה סרטן הוא נפטר. או רשימות של סוגי סרטן.
אני חושב שלא קל לאנשים מהצד לראות דברים כאלה אבל גם לי קשה לשלוט בזה במיוחד שלפעמים זה מרגיע אותי.
לאחרונה עברתי דירה וזה סיפור לא פשוט בכלל איך עוברים דירה עם אספרגר וחרדה, כאשר בני המשפחה שלי רוצים שאני אטפל בכל התהליך ולא הם.
אוכל לספר על זה בהזדמנות כי עכשיו צריך ללכת.
רק אני יכול להגיד שכמה שזה קשה, מצד שני זה לימד אותי הרבה דברים שלא יכולתי ללמוד עם שום מטפל או איש מקצוע אחר.
כי הלימוד האמיתי איך להיות עצמאי הוא רק מתוך נסיון מעשי אמיתי בחיים!
וזה משהו שאי אפשר לקבל ברוב המסגרות הטיפוליות.