תודעה חיידקית ומצבי דחק
מהקל לכבד: בסיטואציות קיצוניות בהן הברירה היא בין הרג או הישרדות (עד כמה שזה יגרום לאנשים להירתע מלהינצל אתי ממטוס בוער באותה נחיתת אונס על אי בודד), אינני יודע אם לא אהרוג גם בני-אדם, והיו דברים מעולם. אך מה המשמעות של זה? שגם בחברת שפע יש לי זכות לאכול בני-אדם? לשחוט אותם בשיטות הסרט הנע? לגדל אותם בתנאי מצוקה קיצוניים כל חייהם? לגבי שאלת התודעה - אני מצרף כלשונה את כתבה קצרה ורלוונטית מגיליון "זכויות בעלי-חיים השבוע" של היום (הדיו עוד לא יבש על האימייל) "אבל הם לא מדברים!" - כמה דברים שניתן לומר על תודעה של חיות ממינים אחרים אם את/ה נוהג/ת להתווכח בענייני זכויות בעלי-חיים, ודאי שמעת לא פעם קריאה כזו: · "מאיפה אתה יודע שכואב לתרנגולות? הן אמרו לך?" ודאי לא התייחסת לכך ברצינות. ברור, בדרך-כלל, שזו סתם הקנטה. אבל יש ספקנים בעלי נימוסים משובחים יותר: · "כאב? אולי. אבל לטעון שרע להן, פשוט כי כולאים אותן, או כי נשללים מהן תנאים שהן לא מכירות ממילא – זו כבר האנשה!" מטענה כזו כבר קשה יותר להתעלם. ויש המוסיפים, במבט מנצח: · "הן לא יכולות לתקשר אתנו באמצעות שפה, ולכן הסבל והצרכים שלהן הם ספקולציות; תצפית בהתנהגות לא מספיקה כדי שנוכל להסיק מה עובר להן בראש." וטענה זו היא, כביכול, כבר כמעט נכונה! לכן כדאי להסתכל באופן מעמיק יותר – במגבלותיה של כתבה קצרה – באילו תנאים נוכל לומר דברים בעלי משמעות על "מה שעובר להן בראש". לשם כך יש לפתוח בשאלות כלליות למדי – ואז נשוב לתרנגולות. ידידי הרובוט. כשאני בא להעריך "מה עובר בראש" של אדם אחר – אני מנחש בהכרח. אני חושב את מחשבותיי, והוא – את מחשבותיו שלו. איש מאתנו לא יכול לראות את מחשבות זולתו, לשמוע או למשש אותן. נוכל רק לראות, למשל, שאישוניו מתרחבים ושידו מתנופפת. נוכל גם למדוד את רמת האדרנלין שבדמו. אם נסיק מכך שהוא כועס – עדיין מדובר רק בניחוש. אולי טעינו בפירוש הסימנים, והוא מרגיש משהו אחר בכלל? ואולי הוא בעצם רובוט חסר תודעה, המתוכנת להרחבת אישונים, להנפת זרועות, להפרשת אדרנלין – ולכל סימן אחר, שאנו נוהגים לפרש כסימן למחשבות? שפה? לא כזה ביג דיל! כמובן, כדי לדעת מה חושב ידידי, בדרך-כלל פשוט אשאל אותו. אך גם תשובותיו לא מוכיחות מה הוא חושב, או שהוא חושב בכלל. הרי עדיין לא נפטרנו מבעיית הרובוט – אולי הוא מתוכנת לדבר? ואם הוא אדם רגיל, אך מדבר בשפה שאיני מבין, מה יועילו הדיבורים? ואולי הוא סתם משקר? במקרים כאלה, נסיק את מסקנותינו על "מה שעובר לו בראש" על בסיס התבוננות בהתנהגותו ובתנאי הסביבה שבה הוא נתון – באופן דומה לדרך שבה נתבונן בחיות, שאין להן שפה. מחשבה מעשית על מחשבות הזולת. אם כך, איננו יודעים בוודאות "מה עובר בראש" של אדם אחר. ובכל זאת אנו מתנהגים כאילו ידוע לנו בוודאות, שאנשים אחרים חושבים – וחושבים הרבה – כי לכולנו יש ידע נסיבתי עצום ורב על המחשבות של זולתנו. כעת, אין כל סיבה, שלא להסתמך על עדויות נסיבתיות דומות גם לצורך הערכת מחשבותיהן ורגשותיהן של חיות ממינים אחרים. אמנם, הידע שיש בידינו לגביהן הוא מצומצם מאוד בהשוואה למה שידוע לנו על בני-אדם בוגרים ונורמליים – אך עדיין מדובר בידע רב, המאפשר להניח כמה וכמה הנחות "ודאיות" לא פחות מהנחותינו לגבי תודעתם של בני-אדם. הידע יספיק, רק אם נשתמש בכל הכללים הבאים (ולא רק באחד או בשניים מהם): כלל ראשון: בוחנים דברים בגוף. מצוי בידנו כיום ידע עצום על המבנה והתפקוד של מערכת העצבים של חיות שונות. למינים רבים, בעיקר מבין בעלי-החוליות (שאנו ביניהם) – יש מערכת עצבים הדומה ביותר לזו שלנו – מתאי החישה שבקצות האברים וכלה במוח. מערכות העצבים שלהם מגיבות לסביבה באופן הדומה מאוד לתגובתם של בני-אדם, ברמת הפעילות של כימיקלים מסוימים בגוף, של תאים או של רקמות שלמות. סביר להניח, שאם קיים דמיון בהתרחשויות מסוימות בתוך מערכות העצבים שלנו ושל מינים אחרים, נלווה לכך גם דמיון במצבי הנפש הקשורים במצבים אלה. (זו לא הזמנה לערוך ניסויים בבעלי-חיים! זה אבסורד לערוך ניסויים בחיות כדי להוכיח, בסופו של דבר, שעריכת ניסויים בהן היא פסולה!) כלל שני: מסתכלים בהתנהגות. כשם שהתנהגותנו מעידה על מצבנו הנפשי ועל מחשבותינו, כך סביר להניח, כי התנהגויות מסוימות של חיות אחרות מעידות על רגשות ומחשבות. לכאב, לפחד, לחרדה וכן להנאה יש ביטויים התנהגותיים (בריחה, רעידות והתנשמות, קריאות מצוקה, טיפול באיבר פגוע ועוד ועוד – הרשימה אינסופית). ניתן ללמוד מן ההתנהגות גם על העדפות מורכבות (למשל, כאשר פתוחות בפני החיה מספר אפשרויות, והיא בוחרת באופן עקבי באחת מהן). כאשר מדובר בחיות חברתיות ומורכבות, הסימנים שהן מחליפות ביניהן תורמים נדבך נוסף של עדויות על "מה שעובר להן בראש". כלל שלישי: שואלים על אבולוציה. הדמיון הרב שיש בינינו לבין מינים אחרים אינו מקרי. אנו מניחים, שהתפתחנו מהורים קדמונים משותפים, ולכן תפקודה של מערכת העצבים שלנו אינו יכול להיות שונה באופן שרירותי מתפקודן של מערכות העצבים של חיות אחרות. המסגרת האבולוציונית דורשת אף יותר מכך: כל תכונה שאנו מזהים בחיה כלשהי, התפתחה בתהליך של ברירה טבעית, כלומר, צריך להיות לה יתרון הישרדותי. למשל, מורכבות נפשית היא יתרון עבור חיות המאריכות ימים והמתקיימות בחברה, אך לא עבור יצורים הבוקעים בצורת בוגרים לחיים של יום אחד. מה יוצא מכל זה? ראשית כל, אנו רואים שהצהרות ספקניות מסוג "אנחנו לא יודעים מה עובר לחיות בראש" אינן רלוואנטיות לכל צורך מעשי, כשם שספקנות דומה לגבי בני-אדם אינה רלוואנטית. שנית, כדי לדעת משהו על "מה שעובר בראש" לחיה כלשהי, לא מספיק להסתמך על מידע מועט מסוג מוגבל. נתון התנהגותי פה, נתון פיזיולוגי שם – אלה כלל אינם מספיקים כדי להעריך ברצינות "מה עובר להן בראש". כאשר שולף מולנו מישהו "הוכחה", שתרנגולות אינן סובלות בכלובים שבהם הן כלואות בתעשיית הביצים, או שהן כלל לא מסוגלות להרגיש סבל, נוכל לזהות מיד, שה"הוכחה" היא נתון מוגבל, שאינו עומד בדרישה לשלב בין שלושת סוגי המבחנים שהועלו כאן. כדי לגונן על זכויותיהם של בעלי-חיים יש צורך, כמובן, לדעת נתונים רבים, מכל הסוגים. כאשר מדובר בפגיעות חמורות בבעלי-חוליות, הנתונים החשובים קיימים וברורים. מקור עיקרי: David DeGrazia, Taking Animals Seriously: Mental Life and Moral Status, (Cambridge: Cambridge University Press, 1996).