כמה שאלות..

אני אוכל לתת לך את השעה, בהזדמנות

באחד הספרים על הפלויד, מצויין אפילו התאריך המדוייק שבו זה קרה, ואיפה, בהתבסס על ראיון עם גילמור. הספר אינו בידי ואני לא זוכרת את התאריך, אבל אפשר לברר...
 

The Albatross

New member
אבל ציף!

את הרי יכולה תמיד להמציא דברים כאלה. אף אחד פה לא יהיה מספיק קטנוני כדי להגיד שטעית.
 
חוץ מאלו שקראו את הספר

ו/או יש להם 'מידע פנים'. דייויד גילמור, למשל.
וחוץ מזה, אני ישרה מדי, בשביל להמציא דברים. הדמיון שלי גם לא כ"כ מפותח.
 

The West Star

New member
אגב

אני זוכר שאמרט באיזו כתבה, שהם היו שייכים לליין של אנשים שעשו מהפכה דרך רוק, ובהרבה דיסיקם שלהם הם הקפידו לטשטש את הפנים שלהם כמו באומה-גומה, וכד' ודגלו במעין צניעות כזו.. [נראה לי, תקנו אותי אם אני טועה] אז למה בThe Piper רואים את הפרצופים [לפחות של שני חברי להקה.. =\]
 
שאלה יפה!

הפלויד תמיד קידמו, בהופעות, את המופע האור-קולי שלהם, כשהם עצמם לא ה'שחקנים' המרכזיים. האפקטים הקוליים, הבובות, התאורה והקליפים שהוקרנו במהלך ההופעות (בשנים שונות) היו הדבר המרכזי. חברי הלהקה יכלו ללכת חופשי בקרב הקהל, לפני ואחרי ההופעה, ואף אחד לא זיהה אותם. גישה זו היתה תולדה ישירה של ההופעות האור-קוליות הפסיכדליות שלהם בתחילת דרכם, כאשר בארט היה עדיין אתם. הפלויד הופיעו רק על עטיפות שני אלבומים: הראשון, Piper - ואומהגומה. העטיפה של Piper הוזמנה ע"י EMI, אצל צלם לונדוני ידוע באותם ימים. הלהקה היתה מוכנה ללכת עם דרישות חברת התקליטים, שרצתה את דמויותיהם על העטיפה מסיבות מסחריות ברורות, אבל גם רצו אפקט "פסיכדלי" - וזה מה שהם קיבלו: הצלם השתמש במצלמה עם עדשה מיוחדת, ש"הכפילה" את הפרצופים שלהם וטשטשה אותם. בכלל, באותן שנים (1967-1968) לפלויד לא היתה בעיה להשתתף בהרבה צילומי יחצ"נות, ויש לכן הרבה תמונות שלהם מתקופה זו; בשנים שלאחר מכן, מספר התמונות מועט בהרבה.
 

The West Star

New member
האם קיום, האידיאולוגיה שלהם היא דומ

ה?[ אני מתכוון: האם פינק פלויד כמו שהיא היום, או כל אומן לחוד, דוגל באידיאולוגיה של שינוי החברה ע"י רוק? איך זה מתבטא?
 

holo

New member
לי ממש אין מושג

רק את יודעת את התשובות לשאלות האלה..
 
בואו נשאל את זה בצורה יותר כללית

האם אמנים כיום רואים את האמנות שלהם - המוסיקה שלהם - ככלי לשינוי חברתי? האם הם מאמינים שאפשר להשיג שינוי באמצעות מוסיקה, או שזה רק בידור? האם *אתם* חושבים שמוסיקה יכולה להביא לשינוי?
 

holo

New member
אני חושב שהיום אי אפשר

להשיג שינוי משמעותי בעזרת המוזיקה, או לפחות זה יהיה הרבה יותר קשה, מפני שהדור של היום הרבה מתחכם וציני מפעם. הדור של שנות השישים והשבעים היה יותר תמים והרוק היה בהתחלה שלו יחסית ולכן היה דרוש פחות מאמץ מאשר היום בשביל להשיג שינוי משמעותים באמצעות המוזיקה.. זאת רק דעתי..
 

The West Star

New member
מסכים, חלקית

הדור של היום, חווה הכל. אך פינק פלויד, שהמסרים שלהם, עדין רלוונטיים כיום [חלקם] עדיין נשמעים בין כמה בני נוער שמעריצים אותם, והערכים הללו כן מחלחלים, למרות הדעיכה של הרוק המתקדם והמסרים. חוץ מזה, נכון, הקהל של היום שחווה הכל, מצפה ממך לחידוש, או, למשהו שהם יאהבו וירגישו שהם שייכים אליו, ולכן אומנים אשר מתמקדים בשינוי וכד', לא תמיד יצליחו מכיוון שלא תמיד הדעות יתקבלו ע"י הרוב של האנשים המאזינים להם כיום. אבל קחו לדוגמא את להקת האינדי Franz Ferdinand שקלעה לטעם של אנשים, ואינדי בעצם מייצג איזו שהי אנרכיה, לא? השאלה היא, האם פינק פלויד שומרים על ערכים? עדיין מייצגים אותם? משתמשים בהם? "מנצלים את כוחם"?
 

israeli saiko

New member
...

מהצד של האומנים, כמעט כל אומן רואה במוזיקה שלו איזשהו כלי להעברת מסר מסוים, או דיעה אישית שלו. ככה אני רואה את זה. זה יותר ברוק דווקא, או במוזיקה עם מלל. פחות בדברים אינסטרומנטליים ואלקטרוניים שהם נטו לשם המוזיקה והאומנות, למרות שיש פה ושם גם יצירות אלקטרוניות עם מסר, אבל בשביל מסר והעברת דיעה צריך שיר/מילים. (ויש גם אומנים שעושים מוזיקה לשם מסחור אבל זה משהו אחר.) ובקשר לקהל, אם הוא יושפע? תלוי בהרבה דברים. אם זה נניח מסר פוליטי יותר, אז רוב הסיכויים שמי שיושפע מזה זה דווקא בני-נוער. דוגמא הכי טובה זה אביב גפן, סאבלימינל, מוקי, וכל שאר הרוקרים הישראלים. אם זה מסר שהוא לא פוליטי, הכוונה משהו יותר יום-יומי (אהבה, עצב, כל מיני דברים בסגנון), או שיר עם השקפות מיוחדות פילוסופיות כאלו, לאו דווקא פוליטיות, (דארק סייד הדוגמא הכי טובה), אז פה יש יותר סיכוי שידבר לרוב האנשים. הסיבה שאני רואה את זה ככה, כי יש את כל הקטע של התחלקות לקבוצות בקרב בני-נוער, ובגיל הזה נחשפים לעולם ולפוליטיקה בין היתר - רואים את זה בארץ. בנאדם בן 30 פלוס כבר גיבש דיעה משל עצמו בעניין. אבל יש נושאים כמו הדארק סייד, או סתם שיר על אהבה כל מיני דברים שנוגעים לכולם בכל מצב. חלק במחשבה חלק בלב. אם מדברים על פינק פלויד מבחינת המסר. פיינאל קאט שקול כנגד אביב גפן, סאבלימינל, וכל השאר. אלבום פוליטי נטו, ובגלל זה הוא מאכזב מבחינתי. החומה הוא חצי פוליטי, חצי יותר בכיוון של פילוסופיה - אז פה יש כבר דברים יותר מעניינים. כנ"ל גם דארק סייד, אנימלס וכו'. וויש זה גם פחות או יותר באותה קטגוריה.
 

team ns

New member
אחי אני ינסה לענות לך על זה..

אפילו שאני לא שייך לפורום הזה. אם אתה מקשיב למילות השירים שלהם כאילו שיר שזור בשיר וזה מעניין. כי בהסתכלות רחבה על האלבומים של פינק פלויד כל אלבום (לעניות דעתי) הוא סממן של תקופה באותם ימים באנגליה. הדוגמא הכי טוב היא the wall כמובן הוא בעצם מותח ביקורת על כל התרבות האנגלית בעצם ועל הניוון השכלי שקיים בעם הזה. ה dark side גם כן אלבום שמציג סמלים שונים מחיי הבורגנות האנגלית. ו wish u ו final cut גם כן מותחים ביקורת נוקבת הממשל הבריטי והתייחסותו למלחמה (ד"א אבא של גילמור מת או משהו כזה במלחמה) man or mechine ועוד ועוד דוגמאות שלא עולות לי כגע בראש אבל אם נחפור במילים נמצא עולם ומלואו (מי כמוכם יודע!)
 
תשובות

1. למה המשיכו חברי הלהקה לקרא לעצמם פינק פלויד לאחר פרישת סיד בארט שבעצם המציא את השם? זו בעצם שאלה טובה. אפשר לטעון, שאחרי בארט הם היו בעצם להקה 'אחרת' ולכן היו צריכים שם חדש. לדוגמא, Joy Division שינו את שמם לאחר מותו של סולנם והדמות המרכזית בלהקה, איאן קרטיס, והם נודעו מאז ועד היום כ-New Order. אני מניחה שפשוט היה להם נוח להמשיך עם השם המוכר, מה גם שהם היו חתומים ב-EMI בשם הזה, והיו להם הזמנות להופעות באותו השם. אני מניחה - וזו נקודה מעניינת - שסיד "מכר" להם את חלקו בשותפות, שכלל בין היתר את הבעלות בשם. כזכור, הבעלות על השם "פינק פלויד" היתה במרכז המחלוקת המשפטית בין גילמור לווטרס באמצע שנות השמונים. 2. גילמור לא ידע לקרא תווים? הוא לא ידע לקרוא תווים עד השנים האחרונות. מרבית המוסיקאים בני דורו לא ידעו לקרוא תווים. אין בכך דבר; לא צריך תווים כדי לעשות רוקנרול. 3. מה קרה בין מייסון לאשתו? איזו מהן? הוא נשוי כיום בפעם השניה. אין לי מושג לגבי חייו הפרטיים. 4. האם היה משהו בין פ"פ לג'נסיס? לא. 5. מאיזה להקות הושפעו פ"פ? קשה לומר. בתקופה הפסיכדלית שלהם, הם בוודאי הושפעו מהסצינה הלונדונית: הביטלס, שהקליטו באולפן שלידם; להקה בשם AMM שעשתה נסיונות באלתורים השפיעה רבות על בארט; חבריהם בסצינה - ה-Soft Machine ואחרים. אבל הפלויד, שהיו הלהקה המרכזית בגל הפסיכדליה בלונדון, השפיעו יותר על אחרים מאשר הושפעו על ידם. בתקופה שלאחר בארט קשה למצוא השפעות ברורות של להקות אחרות, מה גם שהפלויד התרחקו מכל סצינה שהיא, ומלבד חברויות אישיות (בעיקר אצל גילמור) לא היו להם יחסים קרובים עם מוסיקאים אחרים. ווטרס טוען שהוא הושפע מדילן, לנון ובארט, בעיקר. גילמור נשאר נגן בלוז בבסיסו, והתחבר עם השנים לנגנים אחרים בעלי בסיס מוסיקלי זהה. מייסון ורייט העדיפו ג'אז בכלל.
 

The West Star

New member
אוקיי

התכוונתי לאשתו הראשונה.. אהה, מה הלך שמה? זה היה בגלל הלהקה? חשבתי דווקא שיהיה משהו בינם לבין ג'נסיס, אולי בגלל שמייסון אמר פעם שהוא אהב מאד לשמוע אותם, וגם בגלל ששניהם עשו כאלה מופעים עם הרב אקשן, תאורה וכד' ושניהם עשו מופעים בלונדון. בקשר לבלוז וג'אז: שמתי לב שכל להקה מאד, הייתה מושפעת מאד מבלוז וג'אז, וכאן אני מגיע לעוד שאלה, מי אלו האומנים שסיד כ"כ אהב [אלה שהוא קרא על שמם את הלקה?]. מה קרה למועדון ה UFO?
 
עוד תשובות

1. מייסון ואשתו הראשונה - אין לי שום מושג. שמה היה לינדה או לינדי. היא היתה היפית טיפוסית, ככל הנראה. השניים התגרשו בשנות השבעים. יש להם שני ילדים במשותף. זה כל מה שאני יודעת. לא נראה לי שיש שם סיפור כלשהו. 2. לא ידעתי שמייסון אמר שהוא אוהב לשמוע את ג'נסיס. גילמור, בטוח, לא סבל אותם, על כל גלגוליהם. אגב, הרבה להקות הופיעו בלונדון, לא רק ג'נסיס והפלויד.
3. אתה צודק לחלוטין, ושכחתי את הקטע הזה. יש לזכור, שכל הלהקות הבריטיות משנות השישים התחילו את דרכן כלהקות בלוז או rhythm'n'blues, וניגנו קאברים לשירים אמריקאיים. הפלויד לא היו יוצאי דופן, אלא שהם היו כבר בגל *השני* של הלהקות הבריטיות, כך שהם הושפעו גם מהלהקות *המקומיות* שבאו לפניהן. בארט העריץ את הסטונס, למשל. בשלב מאוחר יותר, גם את הביץ' בויז. הוא גם האזין לבלוז אמריקאי, כמו כולם. פלויד קאונסיל ופינק אנדרסון, שעל שמם נקראה הלהקה, היו שני נגני בלוז מלואיזיאנה (מדינה בדרום ארה"ב). שניהם פעלו במחצית הראשונה של המאה העשרים - כל אחד מהם בנפרד. הם לא היו בשורה הראשונה של נגני הבלוז בתקופה, ונשארו יחסית אלמונים. אך, כמו כל המוסיקאים השחורים האמריקאיים, שימעם הגיע לבריטניה, והצעירים קנו את תקליטיהם. לבארט היו תקליטים של שני אמנים אלו, ומכאן הוא לקח את השם. מועדון ה-UFO נסגר, כמדומני עוד בסוף 1967 או תחילת 1968. השלטונות לא ראו את המועדון בעין יפה, בגלל קישורו לסצינה הפסיכדלית, ומכאן לסמים. המשטרה ערכה פשיטות על המקום, אחד הבעלים נעצר מתישהו, ורשויות המס התנכלו להם גם כן. גם עלויות התפעול היו גבוהות, יחסית למחיר הנמוך של הכרטיסים.
 

The West Star

New member
אוי וי, איזו טעות

לא מייסון, רייט, או אם אני מתבלבל-הקלידן! היה לו איזה סיפור טראגי עם אשתו לא?
 
למעלה