...
מהצד של האומנים, כמעט כל אומן רואה במוזיקה שלו איזשהו כלי להעברת מסר מסוים, או דיעה אישית שלו. ככה אני רואה את זה. זה יותר ברוק דווקא, או במוזיקה עם מלל. פחות בדברים אינסטרומנטליים ואלקטרוניים שהם נטו לשם המוזיקה והאומנות, למרות שיש פה ושם גם יצירות אלקטרוניות עם מסר, אבל בשביל מסר והעברת דיעה צריך שיר/מילים. (ויש גם אומנים שעושים מוזיקה לשם מסחור אבל זה משהו אחר.) ובקשר לקהל, אם הוא יושפע? תלוי בהרבה דברים. אם זה נניח מסר פוליטי יותר, אז רוב הסיכויים שמי שיושפע מזה זה דווקא בני-נוער. דוגמא הכי טובה זה אביב גפן, סאבלימינל, מוקי, וכל שאר הרוקרים הישראלים. אם זה מסר שהוא לא פוליטי, הכוונה משהו יותר יום-יומי (אהבה, עצב, כל מיני דברים בסגנון), או שיר עם השקפות מיוחדות פילוסופיות כאלו, לאו דווקא פוליטיות, (דארק סייד הדוגמא הכי טובה), אז פה יש יותר סיכוי שידבר לרוב האנשים. הסיבה שאני רואה את זה ככה, כי יש את כל הקטע של התחלקות לקבוצות בקרב בני-נוער, ובגיל הזה נחשפים לעולם ולפוליטיקה בין היתר - רואים את זה בארץ. בנאדם בן 30 פלוס כבר גיבש דיעה משל עצמו בעניין. אבל יש נושאים כמו הדארק סייד, או סתם שיר על אהבה כל מיני דברים שנוגעים לכולם בכל מצב. חלק במחשבה חלק בלב. אם מדברים על פינק פלויד מבחינת המסר. פיינאל קאט שקול כנגד אביב גפן, סאבלימינל, וכל השאר. אלבום פוליטי נטו, ובגלל זה הוא מאכזב מבחינתי. החומה הוא חצי פוליטי, חצי יותר בכיוון של פילוסופיה - אז פה יש כבר דברים יותר מעניינים. כנ"ל גם דארק סייד, אנימלס וכו'. וויש זה גם פחות או יותר באותה קטגוריה.
