לא מוכנה לקטר! (ארוך)
כי פשוט כיף לי עם תומר, גם ברגעים הקשים, כשהוא מתעורר לי 4 פעמים בין 5:00 ל - 7:00 בבוקר (כמו הבוקר). אבל לא בגלל שאין על מה לקטר - תמיד יש.... אבל אני חושבת שכשהחלטתי להביא ילד, הייתי כ"כ מוכנה להקרבה האישית, ועם כ"כ הרבה אהבה ורצון, שכל הדברים הקטנים מתגמדים לעומת ה - 6 שניות שתומר עמד אתמול לבד בלי ידיים, ועל ההתרפקות והפינוק שהוא נדבק אלי היום בבוקר - זה פשוט שווה את כל הקשיים (ביננו, לא כ"כ נוראיים) אולי אני צעירה שלא מבינה מהחיים שלה ורואה הכל בוורוד - אבל זה פשוט שווה לי הכל. ודווקא בגלל זה, אני מאוד בעד הנשים שלא רוצות להביא ילדים! זה לא אומר שאני יכולה להבין אותן, אבל אם הן לא רוצות, עדיף שלא יעשו ילד (מכל סיבה שהיא - לחץ חברתי, לחץ של הבעל, פשוט כי צריך...) מכיון שהילדים הללו יהיו אומללים! לצערי אני מכירה זוג שנמצא עכשיו בהריון ראשון, בני 34, נשואים כ - 5 שנים, שהבעל הצליח לשכנע את אשתו שצריך ילד - כי הוא נורא רוצה - והבטיח לה שהוא יטפל בו ויקום אליו בלילה ויתן לה לישון (כפי שהבנתם, היא מאוד אוהבת את עצמה ואת השינה שלה), וכבר בתחילת ההריון היא נתקלה בקשיים פיזיים (כל מיני תופעות מוזרות מעבר לבחילה והקאות, שלפי דעתי הרבה מזה פסיכוסומטי) ואמרה לבעלה "אם יקרה לי משהו בגלל הילד הזה, אני הורגת אותו". אני מרחמת על הילד לפני שנולד. עדיף לזוג כזה שלא יביא ילדים. ובעניין הזה אני מסכימה עם אמיר בנוגע לתאום ציפיות - היא קיוותה שהוא יסכים לוותר על ילדים, הוא קיווה שיצליח לשכנע אותה אחרת, ומה שיצא מכל הסיפור הוא ילד אומלל עם אמא אדישה וסולדת.
