כתבתי הודעה לפני האישור

[iris mom of two]

ובגלל זה הוא לא שותף

קראי מה כתבתי, להורים אין בחירה, זה הבית שלהם, הם לא יכולים לעבור למקום בלי הילדים. הילדים יכולים לחיות בבית, או לעבור לדירה משלהם.

ומצטערת, אני לא משרתת של הילדים שלי. מתישהו אני מקווה שהם יחיו בבית שלהם, זה עדיף להם ולי. כרגע שלי עדיין בגיל שהם לא עצמאיים, הגדולה בת 18, והקטן בן 15. אבל כשהיא תגמור אוניברסיטה אני מצפה שתמצא עבודה ותגור בדירה משלה, וכנ"ל הצעיר.

 

[תוהה באפילה]

בת 18 ובן 15

זה לעזוב את הבית עוד 8-9 שנים לפחות לילדה 2 צבא 1 שנה אחרי הצבא טיול וניקוי ראש 4 שנים תואר 2 למצוא עבודה להתבסס בשביל לצאת לשכיערות
מעכשיו את כבר חושבת על זה

ואני אומר שהקט יגמור צבא בריעא ושלם ובחיים אחרי זה נמשיך לתכנן
את בכלל יודעת אם תחיי עד אז

 

[iris mom of two]

תודה שאת הורגת אותי

הילדה כבר עזבה את הבית. היא לא תהיה בבית עד מאי. תבוא לקיץ, ואז לוניברסיטה 5 שעות נסיעה. אז לא 8-9 שנים.

הבן לא יילך לצבא. לא יודעת איפה הוא יילך לאוניברסיטה.

אני מתכוונת לחיות עד לפחות 80 או 90, כך שיש לי עוד 30-40 שנים. תודה רבה!

חוץ מזה, גם כשגרנו בבית של חמי וחמותי, לא היינו שותפים. לא היינו דיירים, הם עזרו לנו. היתה ציפיה, מוצדקת, שאנחנו לא ניפול לנטל אלא נעשה הכל להקל, כי זה הבית שלהם! גרתי גם עם שותפים, זה תקשורת ומערכת יחסים אחרת.

וכן, אני חושבת על העתיד של הילדים שלי מהיום שהם נולדו. זה התפקיד של אמא. אני עושה הכל ללמד אותם עצמאות, בגלל זה אני כל כך שמחה בשביל הבת שהיא עצמאית. ושלא תתבלבלי, יש לנו מערכת יחסים מעולה, ומה שהיא עושה זה בחירה שלה, עם תמיכה של אבא שלה ושלי. וכמובן, אנחנו משלמים על התוכנית בה היא נמצאת.

שנה נקוי ראש זה ממש ממש לא מקובל עלי, אגב. אם כי אני לקחתי שנה לנקות ראש לא עשיתי את זה ההית של ההורים, או על חשבון ההורים. עבדתי, שילמתי על עצמי. זו היתה בעצם השנה שלמדתי לא לקחת טובות והשנה שלימדה אותי שהורים זה דבר נהדר לתמיכה, אבל לא שווה ערך לעצמאות אמיתית.

 

[ben 911]

נגעת בנקודה מאד נכונה.

לגבי "קבלת הבית חזרה".
אישית אין לי בעיה שהילדים באים ועושים בבית שלנו כשלהם.
אבל בנישואים השניים הייתה לי הרגשה שהאשה הטריה היא זאת אשר "דוחפת" את הילדים שלי (מנישואיי הראשונים) החוצה מהבית.
ועל הבסיס הזה היו המון מחלוקות.
בנישואיי בשלישית כבר הייתי "משופשף" והבהרתי לה שיש ילד גדול בבית (מנישואיי לדוחפת הראשונה)והוא צריך לסיים שירות צבאי
ולכן אין יותר שום "דחיפות".

 

[מיקאלה1]

תשאלי את עצמך אם את סומכת על הבת שלך

הרי את מספרת שהיתה בצבא, היתה בחו"ל, והסתדרה בכוחות עצמה.
לפי מה שאת כותבת ברגע שהבת חזרה הביתה את מתייחסת אליה כאל ילדה קטנה.
את צריכה להבין שהבת שלך כבר בוגרת והיא בפני עצמה.
הדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לתקשר איתה בחברות
שהיא תשתף אותך כשהיא רוצה, ולא כי היא חייבת.
אם את מתנה את זה שהיא גרה בבית בזה שהיא חייבת לדווח לך מה היא עושה עם מי היא נפגשת
זה לא נראה לי הגיוני. אם החלטת שהיא תגור בבית עכשו תתייחסי אליה כאל אדם בוגר שגר בבית.
בדיוק כמוך וכמו בעלך. היא כבר לא ילדה קטנה.

 

[אחותו של שקספיר]

לא חושבת שקשור ללסמוך על.....

יש הבדל בין
מתי את חוזרת, תהיי בארוחת ערב, ואיפה המכונית?

לבין שאלות של "עם מי את יוצאת? " "לא יצאת איתו אתמול?" "מה עם הבחור שהיה פה שבוע שעבר?"

ההבדל בין לתת לה כבוד ופרטיות לבין חטטנות

אני חושבת שלגיטימי לשאול ולעדכן ,בדיוק כמו עם בן הזוג ולו רק מטעמי לוגיסטיקה ותפעול הבית
לבין התערבות בחייה.

 

[מיקאלה1]

בהחלט נכון מה שאת כותבת

 

[אמא של דפנה]

את צריכה ללמוד לסמוך עליה

מעבר לשיחה על כך שיש לה גם חובות כל עוד היא גרה אצלכם בבית ומשתמשת בשירותים של הבית.

 

[עפרה ד]

איך זה קשור ל"לסמוך עליה"?

כשאני יוצאת מהבית אני מיידעת את בני הבית שיצאתי ולאן, כשיש שינוי בשגרת היום שלי - כנ"ל. הילדים יודעים שאני חוזרת מהעבודה בשעה מסוימת. אם לא הגעתי סביר שישאלו איפה אני. אז הם לא סומכים עלי? זוהי התנהלות בסיסית של חיים משותפים. דווקא התגובה שלה מראה על חשיבה ילדותית, והייתי אומרת לה את זה (ולא שוכחת ללבוש שכפץ לפני...)

 

[כבר בן 60]

חולק עלייך - זו התנהלות בסיסית של מי

שאחראי על אחרים, ולא "שיתופיות".
אני לא שואל וגם לא יודע לאן בת זוגי הולכת, מתי היא חוזרת ובכלל. אני רק יודע שביום X היא באה לפניי או אחריי, לי זה מספיק.
אף אחד לא תלוי בי יותר. כשהילדים היו בבית, היה להם את הנייד שלי, את כל מספרי הטלפון בעבודה, ידעו בדיוק מתי אני חוזר. היום - רק בת זוגי ואני חיים בדירה.

 

[נומלה]

זה הזמן לסדרי עדיפויות

את יכולה ללכת על "הכל או לא כלום" (אם את אצלי בבית תנהגי לפי מה שאני קובעת וזה כולל להודיע איפה את בכל רגע נתון), מה שיש לו סיכוי טוב לשכנע אותה לעזוב את הבית במהירות האפשרית, או שאת יכולה להחליט שמה שחשוב לך באמת זה שבסך הכל היא גרה אתכם בבית ולפחות אתם רואים אותה בארוחות שישי ובסך הכל יש לכם מושג די ברור על החיים שלה.

ההחלטה היא שלך. דבר אחד אי אפשר לעשות. היא כבר לא ילדה קטנה ולעולם כבר לא תהיה. היא אמנם בתך, אבל לא סביר שהיא תדווח לך על כל צעד, בדיוק כמו שאת לא מדווחת לה.

 

[תוהה באפילה]

מה בעצם את אומרת

בגדול היא הילדה שלי

אני נותנת לה קורת גג ומקום בטוח בתמורה היא אני מבקשת שתתנהג כמו שאני רוצה / מצפה / מבקשט
את תוענת שאת מבקשת תחושת ביטחון
מצד שנ י אוליי ההתמרדות שלה היא דרישה לסמוך עליהה ועל כושר השיפות שלה

כאב לשני בנים אחד חייל שני משוחרר הגדול נהג לעשות מה שבא לו להבטיח ולא לקיים בדיוק אותו דבר ( וכן זה קצת יותר כל הוא גבר )
אבל ידעתי גם אני להכניס לו בקטנות הייתי מבטיח את האוטו וברגע האחרון היייתי נשאר לעבוד עד מאוחר
כמובן בלי להודיאה לו
שהי מתעצבן ואומר אבל סיכמנו שאתה נותן הייתי עונה נו אתה יודע סיכמנו שגם אתה תדווח
והייתי מוסיף שגם לי יש פיספוסים וכולנו טועים ואני מקווה שזה לא יקרה שוב אבל הוא יודע שאני עשיתי את זה בכוונה
ואם הוא מתחיל להתלונן אני ממשיך הוא כבר ילד גדול להבין שהחיים

זה תן וקח מי שלא נותן לא לוקח
כמובן שההורים נותנים יותר אבל יש גם את החלק שלו

ואפשר לעשות את זה בכל דבר בחיים
היום שהגדוטל למד והוא מדווח הקטן הולך בעיקבותיו

 

[ben 911]

אהבתי, זה שיטת המקל והגזר.

אתה מזכיר לי תקופה שהבת הייתה אומרת לי:
"אתה זוכר שמחר אני צריכה בערב את האוטו, כן"?
נשבע באלוהים שלא זוכר שהיא בכלל דיברה איתי.
ואז אם הייתי אומר לה:"כן מוטק, יש לך את האוטו והוא עם טנק פול"
הכל היה בסדר והיה שקט מאד בסביבה.

ואם חלילה הייתי אומר:" לא זוכר"...

או אז היא הייתה פורצת בבכי קורע לב, והאף שלה היה נוטף טונות של נוזלים.
היו מקרים שהייתה גם מעליבה אותי וקוראת לי "אתה סנילי זקן, לכן אתה לא זוכר".
מיותר לציין שהאוטו היה לפעמים חוזר חבוט מכל הכיוונים.

עכשיו הסיפור מתחיל מחדש עם הבן החייל
ויש לי אוטו דיי חדיש שחבל לי עליו
מאידך חבל לי על הילד הקטן שקיבל זה מכבר רשיון נהיגה.
אבל אני לא חברת קרייזלר
אין לי פס ייצור למכוניות חדשות.

 

[נועה לביא]

OMG

את מבקשת מבחורה אחרי צבא, אחרי טיול בחו"ל, להגיד לך מתי היא הולכת, ומתי חוזרת, לאן ועם מי? את רוצה שהיא תעזוב את הבית רק כי היא לא תוכל לסבול אותך? לא כדאי לך, גם אז את לא תדעי מתי היא הולכת, מתי חוזרת, לאן ועם מי.

 

[katam]

אני אתן לך מבט מנקודת מבט אחרת

הורי מבוגרים וחולים אז אני דואגת אז הם מודעים לי "היום אנחנו הולכים להצגה " ברור שבזמן ההצגה הניידים מכובים

גם שבעלי מתעקב בעבודה הוא מסמס שהוא מאחר

יש כאן דאגה לאדם קרוב ולא התערבות בחיים של אדם אחר זה מה שהייתי מבהירה לה

 

[נועה לביא]

אבל כשיוצאים

לא תמיד מתכננים מראש באיזו שעה חוזרים.

 

[כבר בן 60]

נכון

 

[iris mom of two]

נכון, אבל

אפשר לשלוח טקסט, אני בסדר, כנראה אתאחר, אל תחכו לי.

כשחיים חיים משותפים, צריך התחשבות בכולם. אני לא מצפה מבת ה18 שלי להיות במיטה בחצות אם אין לה התחייבויות למחרת.

אני כן מצפה שתגיד לי כשהיא אמורה לישון בבית אם היא מחליטה לא לישון בבית. אני לא צריכה לעקוב אחרי כל מהלך שלה, אבל כן בגדול מה היא עושה.

כרגע היא רחוקה, אז אני ממש לא יודעת על בואה ולכתה. אבל אני מממנת אותה, ולכן זכותי לשאול אותה על הוצאות שנראות לי חריגות. ואפילו להעיר אם הן לא נראות לי מתאימות (דוגמא אמיתי 220 שקל על תכשיטים, לילדה שאף פעם לא ענדה תכשיטים, לא הערתי אני שמחה שהיא תענוד).

אם היא בבית, היא יודעת שהיא צריכה להתחשב, לא כי אני רוצה לנהל את חייה, אלא כי זכותי לא לדאוג. גם אבא שלה ואני מודיעים אחד לשני מה התוכניות שלנו, מאותה סיבה.

היא אפילו למדה על בשרה מה קורה כשאין תקשורת כשהיתה צריכה לאסוף את אח שלה והוא נעלם. היא קיבלה רשות לצרוח עליו

.

 

[נועה לביא]

אני קיבלתי רושם אחר ממה שהכותבת אמרה

מן ציפיה שהיא תגיד לה מראש מתי היא חוזרת. יש הבדל בין זה לבין כן או לא לישון בבית. גם כשהייתי בת 14 לא שאלו אותי מתי אני חוזרת (אבל בטח שאם הייתי מתכננת לישון בבית אחר אז הייתי מודיעה).

 

[katam]

נכון אבל...........אפשר לסמס אם היא אומרת

שתגיע בסביבות שתיים והיא מאחרת . זה עובד שאני מאחרת שהבעל מתעקב בפגישה . המניע כאן הוא דאגה נטו