כתבתי הודעה לפני האישור

[נועה לביא]

אפשר ורצוי

היה לי סרט רציני פעם אחת בגלל הפערים בין שעון חורף בישראל ובגרמניה והטיסה של בן זוגי שלא מגיע

אבל כשאני יוצאת לאנשהו עם מישהו/הם, גם אם אצל ההורים, אין לי בהכרח מושג מתי אני אחזור, ואני גם לא עונה לשאלות כאלה (אלא אם זה משהו בסגנון באמת של "לחכות לך לארוחת ערב", או "את יכולה להוציא את הכלבה?", יעני, באמת כי צריך מידע ולא סתם לחטט).

 

[כבר בן 60]

היינו שם

אתו ולא אתה, היא מהר מאוד התחברה, עברה לגור אתו, התחתנה וכו'
הוא נשאר אתנו עוד שנתיים - סגרנו דיל. תצא-תבוא מתי ש'תה רוצה. יש אור ליד השירותים, כשאתה בא תכבה, אם אתה לא בא תשאיר הודעה במשיבון, ככה אמא שלו נרגעה.
אין לילדים שלנו מחוייבות כלפינו, גם אם הם בבית שלנו. אם היא עובדת ומתפרנסת ואת רוצה "לחנך" אותה, שתשתתף בהוצאות הבית, לא נראה לך נכון?
גם אבא שלי לא נראה לו ההסדר הזה, ובכל זאת העברתי כסף להורים [ לא היו זקוקים בכלל, נשבע לך - אבל זה נתן לי עצמאות ] וברגע הראשון האפשרי התחפפתי מהם.

 

[adif11]

בעיני הבעיה העיקרית היא לא הדאגה אלא

ההרגשה שהילד "דייר" אצלנו.
ומה באמת עושים עם ילד בן 20+ שמבקש עזרה במגורים
אבל מצפה לגור עם ולהרגיש בלי ?.....
לא משתתף בארוחות משפחתיות ,לא מהווה חלק מחיי הבית
אלא מתייחס אלינו כאל שותפים לדירה ?
אני עוד לא שם אבל נשמע לי כואב.

 

[shavririt]

אין כללים מדוייקים לכל מצב..

ברוב המשפחות הילד המבוגר שחי איתנו הוא לא כמו דייר או שותף, ומרגיש חלק מן המשפחה.
יש גם גמישויות מסויימות שנובעות מקשיים ספציפיים של ההורה או הילד.

לדוגמה- ביתי המבוגרת שחיה איתנו, לומדת ועובדת ועצמאית, אינה מחזיקה ברשיון נהיגה.
קורה שהיא מוזמנת לחברותיה בעיר די מרוחקת וצריכה לחזור בלילה, אז חשוב לנו להיות בתמונה,
כי כבר קרו מקרים שהיא נתקעה ללא תחבורה ציבורית והזעיקה אותנו להחזיר אותה הביתה.
זה קורה מעט מאד והיא עושה הכל כדי למנוע מצב כזה, אבל אנחנו בבית בדאגות,
אז לפעמים מתקשרים בשעה מאוחרת לוודא שיש לה איך לחזור. והיא כועסת על שמחטטים ומתערבים.
לקח המון זמן להסביר לה שלפחות תודיע כשהיא נוסעת ישר מהעבודה ותחזור בלילה או למחרת.
צריך להבין שלא תמיד זה בגלל שליטה אלא מדאגה לבת שעלולה להיחשף לדברים לא צפויים כמו אלימות.
במיוחד בשעות הלילה המאוחרות בהמתנה לבדה בתחנת הסעה, למרות שקל יותר בעידן הסלולרי.

כללית אנחנו לא מציבים תנאים, אבל מבקשים מאלה שגרים מחוץ לבית שיתקשרו ויודיעו מראש אם באים לארוחה.
יש להם גם את המשפחה של הצד השני, אז איני כועסת אם מודיעים לי רק יום קודם.
כמובן שצריך גם להודיע להם על היעדרויות שלנו מן הבית לזמן ממושך.

 

[תוהה באפילה]

ממש לא כואב

נשמע כמו ילד צעיר שהתלחיל את החיים

ואנחנן ההורים מפים שינהג כמו בן 13
למה שיש לך פגישה ואתה תאחר בשעה אתה מודעיע לו אני אאחר בשעה
שקבעת לצאת לחברים אתה מודיע לו היום יוצעים לחברים ונחזור ב 12

אז נכון יש רצוי יש מצוי ויש הרבה צבעים אפורים באמצע ותמיד אפשר להסתדר
ולמצא את שביל הזהב

 

[פלגיה]

היא רוצה חופש, וזה הגיוני

והיא כבר אחרי צבא, באמת זכותה שלא תהיה לה חובת דיווח על כל צעד ושעל.
מצד שני, יש ענייני בטיחות ודאגה. גם כאדם מבוגר אני נוהגת ליידע אנשים סביבי בנוגע לתכניות שלי. בעיקר זה נוגע לחריגה מהשגרה. למשל, בחג התארחנו אצל מכרים בעיר אחרת, הם ביקשו שנתקשר כשהגענו הביתה. נשמע לי הגיוני, ממש לא פטרוני, ומובן. התקשרתי, בלי תחושת מתח.
אני מניחה שכשתשחררי את ה"שגרה" ותסמכי עליה, תהיה לה גם נכונות ליידע אותךביציאה מהשגרה ובנסיעות מיוחדות.

 

[אדמiנית]

מבינה את הרצון שלה

לעצמאות, במיוחד אחרי ששרתה רחוק והיתה בחו"ל, והרגישה את הרגשת החופש (בעיקר מהעיניים הבוחנות של ההורים).

אבל...
עצמאות מוחלטת אין (לדעתי) בבית של ההורים.
גם הבן שלי רוצה עצמאות, אבל כל עוד הוא מתגורר בבית,
כל עוד אני נותנת לו קורת גג, אני היא זו שדואגת לו לאוכל, בגדים נקיים, שירותי נקיון וכו' , הוא אינו עצמאי.
הוא לא יודע מה זה להחזיק בית, לא יודע מה זה ללכת לקניות (מבחינתו, האוכל צומח במקרר...), לא יודע איך זה לשלם חשבונות ועוד.

אז יש דברים שאני דורשת ממנו (לא לעשן בבית למשל) וכל עוד הוא חי אצלי בבית - זה מה שיהיה.
אני בהחלט מצפה ממנו שיתנהג כמו בן משפחה ולא כמו דייר, בטח שלא שותף (שותפים גם משתתפים בהוצאות).
כשהוא יוצא, אם אני בבית, הוא אומר משהו כמו - הולך לחברים/לעבודה וכיוצ"ב,
לא רואה בזה חטטנות, רק דאגה והתחשבות.
גם כשאני יוצאת מהבית ובני בית אחרים נמצאים, אני אומרת לאן אני הולכת ומתי בערך אני צפויה לחזור.
זה לא עושה אותי פחות עצמאית, רק יותר מתחשבת.

 

[yamkachol]

היא בתך, אך אינה חלק ממך."עוף גוזל".

היא אישה בוגרת ועצמאית ומובנת לי התנגדותה לתת דיווח על מעשיה.
לא מקובל שקובעים ולא עומדת בדברים- וגורמת לדאגה גדולה.
יש דרכי התנהגות המקובלות עליכם (עליך ועל בן זוגך) ולא מתאים שהיא אצלכם - ולא מקבלת את קביעתכם.

לא מקובל שגרה בבית - ומתנהגת כאילו היא גרה בבית מלון.
חייבת להשתתף בניהול הבית. ולא,
לא הייתי מכבס לה, ומחפש דרכים דומות להבהיר לה, שחיים ביחד וכל אחד תורם.

היא מספיק בוגרת ועצמאית שאין צורך שתדווח לכם על חייה, כך היא בוגרת ועצמאית להשתתף בניהול הבית.