לאשר אטדגי - ומלאה הארץ דעה את אריסטו.

[u r i el]

לאשר אטדגי - ומלאה הארץ דעה את אריסטו.

אני משיב לך כאן על דבריך , בהודעה חדשה, משום החשיבות שאני מקנה לדברים ומשום שהם משקפים את עיקרה של העמדה הביקורתית שלי כלפי פן עקרוני בהגותו הדתית של ליבוביץ.
------------------------------------------------------
מאפיין מהותי לדת התגלות הוא היותה אי-רציונאלית. במסגרת דת התגלות תתכנה סתירות הן במרכיב החוקתי והן בזה ההגדי ( = נארטיבי ), יתכנו פרדוכסים וכן תתכנה דעות שונות . כל אלה דרים יחד ללא צרימה בעולמה של הדת, וזו עובדה. ההפך מזה היא הפילוסופיה שמאפיין מהותי לה היא הלוגיקה והראציונאליות הדסקורסיבית, היינו המגמה לבטל סתירות, ליישב פארדוכסים ולהציג משנה לוגית קונסיסטנטית חד משמעית טוטלית. הדת והפילוסופיה הן שתי פלנטות שונות ואין ביניהן כל מגע ואסור שיהא ביניהן מגע. על המנטרה הזו אני חוזר שוב ושוב ולא אחדל למרות מתנגדַי.

אני יוצא מנקודת הנחה שאין צורך שאדגים לך מאפיינים מהפלנטה הפילוסופית. אולם מתברר לתמהוני שעלי לחזור ולהדגים את הדברים מצדה של הפלנטה הדתית אמונית. אדגים בדוגמא שאתה הבאת. אתה מדבר על הטרנסצנדנטיות של האל ועל הגשמתו. בעוד שהפילוסופיה טוטלית ובלתי מתפשרת בנושא זה, לדת אין כל בעיה מחד לאסור פסל ותמונה "כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה..." ואף לקבוע עונש על העוברים איסור זה, ומאידך לספר על משה אשר " ... וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" או על ישעיהו שראה " אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא ...." היינו - גם סתירה, וגם פרדוכס. ההסברים האפולוגטיים שמספקת הפילוסופיה "הדתית" למאפיין מהותי זה של כתבי הקודש אינם תופסים בספרות חז"ל המספרים למשל ללא כל סממני צרימה על ר׳ ישמעאל בן אלישע שראה את אכתריאל יה ה׳ צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא...." ואותם חז"ל במקום אחר שוללים את הגשמות מכל וכל. אני לא מתעלם מכך שגם פרשנים או מתרגמים, ששלילת הגשמות הייתה "בנשמתם" פרשו או תרגמו מתוך מגמה זו. אבל עינינו הרואות כיצד דבר והיפוכו משמשים גם במקרא וגם בהגותם של חכמים ללא כל צרימה עקרונית, ועובדה זו היא מה שחשוב להדגיש. סיפורי ר' ישמעאל זה ודומיהם, אינם שונים עקרונית מדרשות המקובלים שהקצינו ז'אנר זה עד למחוזות רחוקים, ואף בכתביהם, כמו בכתבי חז"ל תמצא את השניות הזו : מחד את מה שציטטת לי " אנת הוא ... דלית מחשבה תפיסא בך כלל " אבל מאידך תמצא את המשך הכתוב ( מה שבחרת משום מה שלא לצטט ) המתייחס לעשר הספירות שבאמצעותן מתוארת האלוהות לפרטי פרטים בלשון מגשימה ביותר.

ובכן, זה אחד המאפיינים המהותיים ביותר לדת התגלות והבלתי אפשריים בפילוסופיה הרציונאלית דיסקורסיבית החד משמעית והטוטלית, היינו -קיומם הבו זמני של דבר והיפוכו, חיוב ושלילה, הרחקה וקרוב וכיוצ"ב. כל הקורפוס הזה יחד מהווה את הפלנטה הדתית מבלי שתתקבל בפה אחד מצד כל המאמינים הכרעה חד משמעית לאחת העמדות.

במערכת דתית הגותית כזו המשתרעת ברצוא ושוב בין קטבים סותרים ומנוגדים לא יתכן מבפנים לקבוע ולהכריע בנחרצות טוטלית ( כפי שאתה נהגת בעקבות ליבוביץ ) מי בן עלייה ומי לא משום שאין שום נקודת רפרנס פנימית מוחלטת. המושג "עבודה לשמה" כלשונו, שהוא מושג מקטגוריית האמונות והדעות ולא הלכתי - ספק אם בכלל קיים בלשון חז"ל. אולם לעומת זאת, למרות שבהוראתו הוא קיים, קיימים לעומתו אין ספור מאמרים העוסקים במתן שכרן של מצוות, כך ששוב אתה למד על הדואליות עליה כתבתי לך לעיל. אפילו המושג "לשמה" עצמו, בזיקה לתלמוד תורה איננו חד משמעי וטוטלי במובן הליבוביציאני כמשתמע למשל מדברי ר' מאיר האומר : כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה ... "
מכאן עולה בבירור, שכאשר נקודת הרפרנס היא חיצונית לעולמה של ההגות הדתית כמו למשל קביעת הרציונאליזם הנוקשה הטוטלי והבלתי מתפשר כאידיאל, מובנת מאליה הגישה הפוסלת לחלוטין כל מה שאינו רציונאלי, וכבר ראינו שגורלן של גישות נוקשות אלה להידחק מלבם של רוב המאמינים ואילו אותו קומץ אקדמי אליטיסטי האוחז בהן בדבקות אינו נחשב בעיני הכלל כבני עלייה אלא בעיני עצמו בלבד.
הוא הדין באשר לגישה לחוק הדתי. וכי מי רשאי לקבוע מיהו בן עלייה ומי לא ?! תן דעתך שמאמרי חכמים מכל הדורות שוזרים למעשה המצוות אין ספור סוגי שכר ושפע של עונשים לעוברים עליהם. והרי כל מושגי העוה"ב, הגיהנום וגאולת אחרית הימים, מצווה חמורה ומצווה קלה וכיוצ"ב מוכיחים שלחכמים לא הפריעו מושגי שכר ועונש בעבודת ה' שלהם, וכל אלה לצד דעות כגון זו ששכר מצווה-מצווה ושכר עבירה-עבירה וכל זאת למרות המסורות הידועות על מעלתו האמונית של אברהם שכל אחד מחכמי ישראל הכיר ! מכאן שוב הוכחה לך, שרק נקודת רפרנס חיצונית "רשאית" להכריע מהו ביחס אליה קיום מצווה של בני עלייה ומה לא.
ולבסוף, במבט תרבותי היסטורי - אל תשכח שהראציונאליזם אינו אלא אופנה ככל האופנות וכחלום יעוף. במקרה דנן הוא נעוץ מחד בפולמוס נגד הפילוסופיה התיאולוגית של המוסלמים ( ורס"ג ) שהתפתחה על רקע תרגומי הכתבים היווניים לערבית, ומצד שני הוא נעוץ עמוק באפולוגטיקה יהודית משום "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" - כלומר הטרנד הימיביניימי שעניינו ליישר קו עם אריסטו מלך העולם הנוכרי של הימים ההם,
ועל כל אל ע"ע תומס אקווינס הנוצרי.

 

[בר אiריין]

<<<>>>

ארשה לעצמי להיכנס בין ההרים. הדברים שכתבת חולשים על כמה נושאים שונים ולכן קשה לתת על כך מענה אחד. לכן אחלק את דבריי לכמה נושאים:

א. לדעתי אתה טועה בסברתך לפיה אין הרעיון של "בני עלייה" יסודי בכל זרמי היהדות. אמנם החלוקה בין ההמון לבין בני עלייה נוסחה בימי הביניים בניסוחים חדשים מקרוב באו, אולם תוכנה מלווה את היהדות מיום הולדת אותה. הרעיון שלפיו כולם שווים כאחד מתחלק במקרא לשני חלקים: החלק הראלי והחלק ההתכוונותי. מההיבט הראלי, במציאות כמות שהיא, ישנה היררכיה ברורה וחדה בין טיפוסים שונים בעבודת ה'. מעבר לחלוקה בין כהן, לוי וישראל, - שבה הכהן הוא למעשה עבד ה', - ישנה גם העמדה לפיה לא כל הרוצה לגשת אל הקדש רשאי לגשת. והרי דבר זה חוזר בכמה מקראות מפורשים. יתר על כן, הרעיון שכל העדה כולה קדושה הוא אמנם מבית מדרשם של נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם, אך רעיונם נדחה מפי עליון. וקיימא לן: דברי הרב ודברי התלמיד - דברי הרב קודמים. [ליבוביץ טעה בעניין זה, מפני שהוא הסיק מכך שאין אדם קדוש, בעוד שפרשת קורח מלמדת שלא כל אדם קדוש, ואיכא בייניהו, שהרי המקרא וחז"ל מציינים בהדיא אנשים קדושים ומקודשים - אך את מהות העניין ליבוביץ כנראה הבין.] בנוסף לפרשיות מקראיות, התמייה על עבודת ה', כך שלכאורה היא יכולה להתממש על ידי כל בני האדם בשווה הועלתה אף בגמרא. המקרא מציג את עבודת ה' כדבר קל אין בו קושי: "מה ה' שואל מעמך כי אם לייראה". אך חכמינו הבינו שזהו לא דבר קטן: "אטו יראה מילתא זוטרתי היא? אין! לגבי משה מילתא זוטרתי" [קמא דברכות]. הגמרא עצמה מחלקת בין הנהגות החלות על כלל העם לבין כאלו התקפות לבני עלייה בלבד [עיין, לדוגמה, בסוגיה המאלפת בברכות לה, ב, בפלוגתא בין רבי ישמעאל לרשב"י, וראה את ההסבר המלומד של הגר"ח מוולוז'ין בקמא ד"נפש החיים"]. הרעיון של ה'גדולים' אינו המצאה חדשה. הוא יסוד מוסד בתורת ישראל מהמקרא ועד לימינו. אולם גם מעבר לשיקולים פרשניים או הסתמכות על מקורות, דבר זה טריוויאלי מתוקף הניסיון. בכל תחום דעת או התנהלות אנושית יש עליונים ותחתונים. מההיבט ההתכוונותי, או המגמתי, ישנה בתורה מעין שאיפה לכך שכל הארץ תמלא דעה את ה'. או אז נביט בשוויון עלי כל: והיה כעם ככהן כעבד כאדניו כשפחה כגברתה כקונה כמוכר כמלוה כלוה כנשה כאשר נשא בו [ישעיהו כד, ב]. אך כשם שאנו מבדילים בין ששת ימי המעשה לבין היום השביעי, כך אנו מבחינים בין עלמא הדין לעלמא דאתי. בנוהג שבעולם כפי שהוא האידנא, אין מקום לפלורליזם המוחלט שהצגת [אם כי ישנו מקום לפלורליזם רך יותר, אף אליבא דהילכתא].

ב. אתה צודק בהכרתך ביסוד הפרדוקסלי שמונח ביסוד ההתגלות [אפיפניה]. דומני שמעטים הם אלו שהצליחו להבין שהפרדוקס הוא לב לבה של החשיבה הדתית, למצער כשזה נוגע ליהדויות השונות. אולם אתה טועה בהבחינך בין פרדוקסים לבין אי רציונליות. במקורות הקאנוניים של היהדויות השונות, היסודות השונים מונחים כנתינתם. דווקא החשיבה הרציונלית היא שמצביעה על הפרדוקסים שמונחים באותם מקורות. זו הסיבה לכך שלא משנה באיזה זרם יהודי מדובר, הכל הכירו בכך שדברי המקרא ורבותינו דורשים יישוב. דבר זה יפה הן לצדוקים, הן לפרושים והן לקראים. לפיכך כל זרמי היהדות מבטאים תרבויות מבוססות פרשנות. לדעתי דווקא הזרמים שהשכילו לשמר את הפרדוקס, ודבר זה יפה בעיקר כלפי חכמינו, הם אלו שהבינו טוב יותר את טיבה של ההתגלות. בזה אנו מסכימים. גם אני טוען ששגו אלו שחיפשו קונסיסטנטיות, ובכך כפו על ההתגלות את הפילוסופיה. אך עליך להבחין בין חשיבה רציונלית לבין המסקנות הפילוסופיות שהתקבלו בתקופות שונות לבין הגות רציונלית. השימוש בהיגיון טבעי לאדם באשר הוא אדם. המסקנות של אפלטון, אריסטו, הסטואה או פורפיוס - אינן הכרחיות להבנת התורה. חשיבה היגיונות - כן.

ג. את שאר דברייך אני מקבל לגמרי, ואני אפילו סבור שקלעת למשהו שנעלם מעיניהם של רבים וטובים.

 

[אשר אטדגי]

רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה

אענה לך בפרולוג שהוא גם אפילוג, מכיוון שהוא הוא, לדעתי, יענה לך על דבריך (הכתובים בטו"ט אם כי שגויים בנקודת מוצאם).

אינני יודע מאיין שאבת את הגדרותיך לשני מושגים: פילוסופיה ודת. בעוד אני יכול להסכים, בוריאנטים מסויימים ובהוספות שאינן מענייננו להגדרתך את הדת, כל דת (או יותר נכון את משמעותה הריאלית). הרי שהגדרתך למושג "פילוסופיה" לא רק שהוא לא הגדרה אחת מכמה, אלא כלל אינו נכון. אומנם, הפילוסופיה בבסיסה בוחנת את הנדון תוך ראייה רציונלית ובאספקט של טיעונים רציונליים אודות הקטיגוריה שהיא דנה בה כחלק מהמיתודה המובנת בה לבחינת הדבר הנדון - אבל לעולם היא לא מתיימרת להגיע להכרת או הבנת הדבר הנדון באופן מלא, נטול פרדוכסים וכו וכו', אף מלכתחילה.

ודי אם נזכיר את קאנט לצורך העניין, שלא היה ריק ופוחז, אשר בהגותו העצומה והקופרניקאית, סיים עם ארבע אנטינומיות מרכזיות בהגותו שלא רק שטען כי אינם מובנים לו כעת, אלא שלעולם לא יוכלו להיות מובנים (מבלי קשר, אנו יודעים היום שהוא טעה בנקודת המוצא של ארבע האנטינומיות הללו, אבל צדק באבחנתם).

יתירה מכך, אם יש משהו שהיה באמת מוסכם על רבים עד לפני כשמונים שנים (ויש אומרים עד ימינו ממש) שאמור להיות מלכתחילה נטול פרדוכסים, אנטינומיות וכו' וכו' - אותו דבר שאנו קוראים לו "מדע" (אני מדבר על מדעי החיים, או המדעים המדוייקים לצורך העניין - פיסיקה, כימיה וכו') שבו אם הגעת לאנטינומיה או פרדוכס בעבודתך המדעית, סימן הוא שחסר לך הידע או הטכניקה, אטו שהתיאוריה הנבחנת שגויה, (שכםן לא ייתכן במדע פרדוכס או דבר מה המפריך אותו). נו, אנו יודעים כי מאז מכניקת הקוואנטים (ובעיקר מאז שרדינגר באמצע המאה ה-20) קיימת אנטינומיה גם במדע שבו עקרון הסיבתיות הפונדמנטלי בעולם הפיסיקה, כלומר ההכרח לקשר סיבתי פונקציונלי בין חלקיקים, אינו קיים בפועל ולמעשה בעולם החומר כולו).

נכון, היהדות אינה מתיימרת ליישב פרדוכסים והם ייתכנו בה תיאורטית ובפועל. אך זו הדיאלקטיקה שבה, מבחינת חיי הריאליה והמקיימים אותה בפועל. דיאלקטיקה זו, המובנית בה, אינה אמורה להגיע לאיזו שלמות או סינתזה בין התזה לאנטי תזה נוסח הגל, שלמרות שהוא דיבר על חתירה לשלמות היסטוריציסטית הוא כלל לא דיבר על האפשרות כי בדוני על אדות הדבר עצמו מבחינה רציונלית לא ייתכנו לו אנטינומיות ופרדוכסים, להיפך, הוא ניסה להסביר כי דיאלקטיקה זו היא ההיסטוריה הן של הפילוסופיה והן של הדת (וזאת מבלי קשר, שדבריו, או יותר נכון יומרתו להגיע לאיזו שלמות רציונלית של דת, מדינה וכו' כבר זכו לתואר הלא מחמיא (והקולע לדעתי) מצד שופנהאוואר כ""פסבדו-פילוסופיה מוסווית" ואין צורך לומר כי רוב ככל ההוגים דחו את דבריו בקש וגבבה).
______
הגדרתך את מושג הפילוספיה לא כקטיגוריה הבאה לבחון את הנדון בכלים רציונליים - אלא שמהותה הוא רציונליזצייה של הדבר עצמו - ומכאן, ההכרח שהדבר עצמו ייתיישב "רציונלית" (ואם לא, הרי שאינו הדבר עצמו כלל) היא זו שהביאה אותך בטעות לחשוב כי לא תיתכן בחינה רציונלית לדבר שהוא עצמו לא רציונלי מעצם מהותו. וזה לא קשור ליהדות, אלא ככלל. וכי הפילוסופיה לא דנה בבעיה הפסיכופיזית? או בדואליזם? אומנם מתוך בחינה רציונלית של הדבר עצמו, אבל לא מתוך המגמה להופכו לרציונלי, אף מלכתחילה (אגב, וזה מעניין מאוד בהקשר זה, הביקורת על הדואליזם מצד המטריאליסטיים, כלומר אלו שרואים באדם הומוגניות פיזיקלית אינטגרלית בעולם הטבע עצמו שהוא אינו חריג לו, היא ביקורת של "המדע" על הפילוספיה עצמה - כיצד "את" (הדיונים הפילסופיים) מגיעה למסקנה לא רציונלית!).

אשר על כן, דבריך ודוגמאותיך, אשר יצאו מנקודת הבסיס הזו בנוגע ליהדות (חוצמזה, שלפחות דוגמה אחת לא הייתה רלוונטית לנושא ואכמ"ל) נשרכו אחר זאת הטעות, ואינן ולא כלום לענייננו. וכאן איני יכול להמנע מלצטט בהקשר זה דייקא את דברי המורה בהקדמתו לפרק חלק: "הכת הראשונה והוא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו ומה ששמעתי עליו - הם מאמינים אותם על פשטם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולם הם אצלם מחויבות המציאות. ואמנם עושים כן, לפי שלא הבינו החוכמה והם רחוקים מן התבונות, ואין בהם מן השלמות כדי שיתעוררו מאליהם, ולא מצאו מעורר שיעורר אותם. סוברין שלא כוונו החכמים ז"ל בכל דבריהם הישרים והמתוקנים, אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם, ושהם על פשטם. ואע"פ שהנראה מקצת דבריהם יש בהם מן הדיבה והריחוק מן השכל, עד שאילו סופר על פשוטו לעמי הארץ - כל שכן לחכמים - היו תמהים בהתבוננתם בהם, והם אומרים היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה או שיאמין שהיא אמונה נכונה, ק"ו שייטיב בעיניו. וזו הכת עניי הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם, והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינין זה. וחי השם יתברך כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה, ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה. לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה "אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל מה שכששומעים אותו שאר האומות, אומרים "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". ורוב מה שעושים זה הדרשנים שהם מפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעים. ומי יתן אחר שלא ידעו ולא הבינו שיהיו שותקים. כמו שאמר "מי יתן החרש תחרישון ותהי להם לחכמה". או שיהיו אומרים אין אנו מבינים כוונת החכמים בזה המאמר ולא היאך יתפרש. אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים להודיעו לפרש לעם מה שהבינו הם עצמם, כפי דעתם החלושה, לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ופרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה" (עכ"ל ההדגשות שלי).

ואם תאמר, היא גופא טענתי, זו דעתו של הרמב"ם - ולא דעתם של אחרים עליהם הוא מדבר: הרי כבר דיברנו על כך, שחוסר הבנה וטיפשות של אנשים אינם ראייה שישנה עוד דעה אחרת, אלא ודאי שמסבירים להם נכוחה, במידה ויש להם איי קיו תואם, ומראים להם כי זה הדבר אינו יכול להתאפשר במציאות וודאי חכמים לא כיוונו לכך, הרי ודאי שיסכימו עם זה הדבר. והדברים הללו הם אמפירים, ממש אמפיריים, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אלא אלו החושבים כך, קא משערי שיעורי ומאמדני אומנא כפי קוצר שכלם, ובהסבר ראוי ונכון, ישובו ממחשבתם הנפסדת ויחיו. דעות רבות ואמונות רבות קיימות ביהדות, בחינתם לאשורם, מזקקת אותם למכנה משותף הומוגני - והוא: לית מחשבה תפיסה ביה כלל. חוסר רצון לבחון את הדבר או חוסר הבנה בו, או סתם בורות, אינן נחשבות ולא מידי. כללו של דבר: בידיון וסכלות כשהם מבוטאים כדעה, לא ייחשבו כעוד דעה אחת במכלול הדעות יכול אדם לטעון שהמרחק בינינו לבין השמש הוא אלף ק"מ - אין טענתו טענה ואים דעתו דעה, - אך אם אדם בעל איי קיו סביר ילמד כי המרחק מן השמש הוא כ-149 מיליון ק"מ, ויבין זאת היטב, לא יוכל אחר כך לטעון אחרת, אלא אם כן הוא לא שפוי.
____
יחד עם זאת, כל הכתות הללו בעלי מגוון הדעות וריבוי האמונות, בין אם זה בא להם מתוך סכלות, בין בתמימות, בין בהיתממות, או בין בחוסר רצונם להעמיק בזה העניין הנכבד, משום שיש בו סכנת כפירה ומינות בחינת "במופלא ממך את תדרוש" (ואלו האחרונים הם הרוב המוחלט של המאמינים) עדיין נכללים במסגרתה של יהדות זו - ויהודים טובים ייקראו. ברור הוא שהם אינם בני עלייה, שהם כאמור מועטין.


שבוע טוב..

 

[אשר אטדגי]

ויפים הדברים למי שכתבם..

ג. נעלם מעיניי..

 

[בר אiריין]

ג.

שנכון להיום אין מי שיש בידו להכריע מי הוא מה וכד'.

 

[אשר אטדגי]

דה פקטו או דה יורה?

 

[בר אiריין]

בכלל, בהכל

 

[אשר אטדגי]

כי..?

 

[בר אiריין]

זה מצב נתון

ויש לו מליארדים של סיבות.

 

[אשר אטדגי]

בכותבך "מצב נתון" והיותו בעל מיליארד סיבות - משמע..

שהוא אינו יכול מבחינה אקסטרנית להתקיים בפועל בימינו (דבר שאני מסכים לו לחלוטין) , אע"פ שעקרונית היה אפשר שיתקיים אלמלא.. וכו'..

 

[בר אiריין]

אם

היה בית דין בלשכת הגזית, הייתה תורה אחת שיוצאת לכל ישראל. הפסיקה הייתה מקובלת על כל הזרמים. לאחר כל המחלוקות והגישות היו מכריעים הלכה למעשה, וכך היו נוהגים. מי שמסקנה שונה בידו, רשאי ללמדה לאחרים להלכה, אך לא להורותה למעשה, פן יהיה זקן ממרא. ובא לציון גואל.

 

[אשר אטדגי]

נו זה ברור..

אבל זה "אם", כלומר ייתכן שיהיה, וייתכן אף שראוי להיות, ואני לא בטוח אם לא ייתכן שיש הכרח לשאוף לדבר כזה בחיי הריאליה (בין רעיונית ובין בפועל).

רק אתקן אותך במחילה במילה אחת שדומני שיש לה משמעות הרבה מעבר לסמנטיקה - במידה ויהיה וכו' אזי כתבת: "הפסיקה הייתה מקובלת על כל הזרמים". ואני חושב שהמילה המתאימה היא, "הפסיקה הייתה מחייבת..." גם אם מישהו לא היה מעוניין לקבלה מסיבות שונות (טעות וכו'). כמובן שאני מדבר על אנשים הנכללים במסגרת יהדות זו ומקבלים על עצמם את הנהגותיה באופן עקרוני.

 

[בר אiריין]

כן. התיקון נכון יותר.

 

[u r i el]

מענה קצר.

מה שביקשתי להצביע עליו מתייחס לכך שכל הקורפוס היהודי בכללו לא יצר ולא הסכים על שום מודל אחד טוטאלי מקובל על הכל המהווה נקודת רפרנס דתית אמונית. בנקודות זמן שונות ומפי אישים שונים מהמקרא ועד רגע זה יש לנו אינוונטר אין סופי של מודלים, אולם אף לא אחד מהם הוכתר ע"י הכל כטוטאלי.

הדוגמא שהבאת על הכהונה והלוויה מצביעה על מגמה דינסטית נקודתית של המקרא באי אלו תפקידים ולא על הררכיה איכותית. לפנחס בן אלעזר הובטחה כהונת עולם לו ולזרעו תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו ולא משום היותו "בן עליה" טוטאלי. אולם גם המקרא ( אליהו ) וגם חז"ל גינו קנאות יתר, כלומר שוב אנו רואים התרחקות מהטוטאלי כנקודת רפרנס, ויש דוגמאות מקראיות נוספות ולא נרבה בהן כרגע השוללות טוטאליות ( כגון מלכות בית דוד או פולחן העגל בצפון וכד' ). במקרא ו/או בספרות חז"ל אין דמות אחת שלא נענשה או נמתחה עליה ביקורת, כולל משה ואברהם ומה ש"מזעזע" עוד יותר הוא, שבעוד שהמחשבה הפילוסופית מייחסת לאל עצמו טוטאליות הרי ישעיהו ( השני ? פולמוס נגד זורואסטריות ? ) קובע שהאל בורא רע וכבר ספר בראשית מציג אל שאין "ביכולתו" למנוע רוע. מה הפלא שהמקובלים "זיהו" באלוהות צד של רוע ואף הם שהתקבלו ( ועוד איך ) כחלק אינטגראלי של קורפוס יהודי בכללו, היונק ממחשבת חז"ל, קובעים מודל אלוהי שיש בו שבר שעל האדם לתקנו, כלומר אף האל איננו טוטאלי.

לפיכך התנגדתי לקלות הבלתי נסבלת של חברנו אשר אטדגי המלומד שהתבטא שכאילו יש מבחינת הקורפוס היהודי בכללו בני עלייה וכאלה שלא, וכמדומני שהוא משקף בדבריו גם אחרים.

 

[בר אiריין]

דוגמא

הכל מסכימים שמשה הוא בן עלייה. זו קביעה טוטאלית. אין בעובדה שמשה נענש כדי לגרוע מהתוקף של הקביעה הזו. מפני שמשה היה אדם ילוד אשה, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. בן עלייה אינו אל, הוא רק אדם נעלה. אמנם חכמינו עשו מאמצים רבים כדי להנמיך מעט את דמותו ל משה, כך שבניגוד לאסלאם השיעי - ובניגוד לשומרונים - משה אינו נתפס כדבר החורג מהטבע האנושי אלא רק כקצה קצהו של אותו טבע. עם זאת, גם לפי חכמינו משה הוא המדד לאנושיות [אריסטו אמרנו?]

 

[u r i el]

כן ולא. ולע"ד - בעיקר לא. אסביר :

אני מדבר על מודל טוטאלי, כלומר מודל ללא רבב שהוא נקודת הרפרנס למאמין הטוטאלי המוסכם על הכל מקיר לקיר.
לדעתי אין כזה.
לדעתי מה שחברנו אשר אטדגי התכוון אליו באומרו 'בן עלייה' הוא מי שניתן לראות את אמונתו כאמונה טוטאלית ללא רבב.

אשר למשה - מבחינת "פשט" המקרא מעידים הפסוקים שמשה חטא או לחילופין הוא מצטייר בכמה אפיזודות מרכזיות כמאמין שנפל בו פגם. להלן מספר דוגמאות :

משה מסרב לקבל את שליחותו, משה הורג מצרי ( לא תרצח ) משה מפר את צו ה' ומכה בסלע במקום לדבר אליו ( לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי ... ), משה מתרשל במצוות מילה וה' מבקש להרוגו. אין התאורים הללו דברים של מה בכך.

אם נתעלם מהדיון על משמעותו וטיבו של "מהו פשט", הן בכתבי הקודש והן מבחינה ספרותית בכלל - די לי אם נפנה לדרשות חז"ל כדי לחלץ מהם, מה הם הבינו כפשט.

על הרג המצרי אומר מדרש רבה : "... ויך את המצרי, במה הרגו, רבי אביתר אמר הכהו באגרוף, ויש אומרים מגריפה של טיט נטל והוציא את מוחו, רבנן אמרי הזכיר עליו את השם והרגו ... " ( כך גם רש"י ) במדרש זה אין להבין את גירסת רבנן אלא במגמתם לנקות את ידיו המגועלות בדם של נותן התורה. משה אינו הורג בידיו אלא בפעולה מאגית של שימוש בשם ה'.

בזיקה לסרובו של משה לקבל עליו את השליחות מספר הבבלי במנחות את המדרש המוכר והנפלא : " ...אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב''ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש''ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש''ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו, חזר ובא לפני הקב''ה. אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי ?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו חזור לאחורך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש''ע! זו תורה וזו שכרה?! א''ל: שתוק! כך עלה במחשבה לפני." הלשון החריפה בה מתאר המדרש את תגובת ה' להתחמקותו של משה משליחותו, ומה עוד שבסוף המדרש נוקט משה ממש אותן מילים בהן נעשה אלישע בן אבויה אחר... כל אלה מעידים על מידת הביקורתיות שהרשו לעצמם חכמים גם כלפי משה.

אשר לסיפור מילת בנו של משה שנאמר בו שה' ביקש להמיתו אומר המדרש בחריפות בוטה :
" תניא רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה שנאמר 'ויפגשהו ה' ויבקש המיתו'."

הזוהר מרחיק לכת עוד יותר ואומר ללא מצמוץ :
" ... אמר לו הקב"ה: וכי אתה הולך להוציא את ישראל ממצרים ולהכניע מלך גדול ושליט, ואתה משכיח ממך הברית, שבנך לא נימול?! מיד 'ויבקש המיתו'."

מעין מדרש מסכם לענייננו אנו מוצאים בדברי תנחומא הקדום על פרשת מי מריבה :
" ... אמר הקב"ה למשה, הרי עשית ששה עונות ולא גיליתי אחד מהם, בתחילה אמרת שלח נא ביד תשלח (שמות ד'), ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה (שם ה'), לא ה' שלחני (במדבר ט"ז) ואם בריאה יברא ה' (שם), שמעו נא המורים (שם כ'), והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים (שם ל"ב), ואברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך ? ...


אין ספק שאלה רק מקצת המדרשים העוסקים בדמותו של משה ואין כל ספק שמשה, שנתנה תורה על ידו, נתפש בתודעת המאמינים ובכתובים מיני אז ועד עתה כ"איש האלהים" עבד ה' הנעלה. במידה רבה הוא נתפס כדמות לימינאלית, היינו על סף ה'אלוהי' כביכול, ולא בכדי עושה הברית החדשה אנלוגיה בין תולדות 'אותו האיש' לבין משה. כפי שציינת, למרות גדולתו - אדם הוא ככל האדם. אולם למרות ש"ולֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים..." עדיין הוא איננו טוטאלי לא בעיניי המקרא ולא כפי שמשתקף בחלק ממדרשי חכמים.

גבורי מסורת ישראל כולם אינם ארכיטיפים טוטאלים. אברהם, יצחק, יעקב, דוד ואחרים - לכולם פגמים. משה הוא הגדול מכולם - אולם אין הוא מושלם. לא טוטאלי.

 

[רועי החושב]

לא

הדת יסודה באמונה, כלומר בסלקציה של נקודת מבט אחת ויחידה.
אולם הפילוסופיה, שהיא מעשה ההתוודעות לנקודות מבט רבות, אינה נמצאת, מטבעה, ב"פלנטה אחרת" מכיוון שפלנטה אחרת תהיה על אותו מישור והפילוסופיה נמצאת על מישור גבוה יותר, שמכיל את ההשקפה האמונית המסויימת וגם השקפות אמוניות אחרות. להשקפות האלו ולמשתמע מכל אחת מהן היא קוראת "איזמים".
הפילוסופיה עשויה לחקור את יחסי הגומלין בין האמונות הללו ושיטתה לחקר זה היא הדיאלקטיקה שבה הדוברים מייצגים אמונות שונות לוקחים חלק במעשה הויכוח (ויתכן בהחלט שהם משחקים את תפקיד המאמינים ואינם מתכוונים ברצינות לאמונה זו או אחרת אך הם משמשים אותה במשחק, והפילוסופיה היא משחק, ספורט).
במעשה הדיאלקטיקה מתבררים מושגים, כלומר מושגות הגדרותיהם.
ללא הגדרות, לא יכולה להתפתח איזושהי השקפה אמונית.
יוצא, שבין אם הדת (או ליתר דיוק ההשקפה האמונית המסויימת) תכיר בכך או לא- עצם קיומה תלוי לחלוטין באינטראקציה הדיאלקטית עם עוד אמונות.
כאשר להשקפה אמונית כלשהי אין עמקות מושגית- היא הופכת לאידיוסינקרטית, לכיתתית. היא מתנוונת ונעשית עמומה.
הדבר שקרוי בימינו "אמונה דתית" הוא על פי רוב איזשהו תוצר מנוון ומדולדל של היעדר אינטראקציה דיאלקטית בין אמונות שונות.
אבל אמונה חיה ובועטת היא אמונה שאש הפילוסופיה חישלה אותה וחידדה אותה.
אמונה עמוקה שכזו היא חיה מעניינת ואולי אף נדירה ולא בנקל תיאות להיחשף בפני עין שחפצה לראותה.
אני יכול רק לשער שהסיבה לכך שהאמונה מוחזקת בימינו להיות "רגש נטו" ו"אי רציונלית" ושאר פיתפותי ביצים מעין זה היא האופנה (ואף האמונה) של המאה ה19 - אופנת הרומנטיציזם. הרומנטיציזם, או תנועת הסער והדחף, נתן את חותם הממשות רק לדברים שהם- סוערים ודוחפים (ומשתמע מכך- צעקניים). שיפוט לקוי זה, גסות זו, היא משהו מרתק ביותר מבחינת הבילבול הקטסטרופלי שהיא יצרה בהיסטוריה של התרבות.
מאותה בחינה רומנטית- האמונה העמומה, הנבובה, היא הסוערת ביותר ומלאת דחף הפעולה ביותר ולכן מוחזקת להיות האמונה לכשלעצמה.
אבל, כאמור- רחוק הדבר מאמת. לאמיתו של דבר- אין עמקות אמונה בלי הפילוסופיה.

 

[iricky]

השאלה הגדולה היא

האם מי שהוא רציונליסט בכל דרכיו שמחוץ לדת מסוגל לקבל על עצמו את הדת היהודית מלאת הסתירות הפנימיות והפרדוקסים?
אליבא דליבוביץ, התשובה היא בהחלט כן, באשר אותה דת מתגלמת בקבלת עול תורה ומצוות ולא בקבלת כל מה שכתוב בספרים, במקרא ובמדרשים ובדברי חז"ל וברמב"ם ובקבלה וכיוצא בהם, כפשטם וכלשונם. ל' מעולם לא חיפש רציונליות בעולמה של הדת, ובזה אתה טועה בביקורתך עליו, אבל הוא ידע להבחין בין מה שכתוב בספרים ובין המציאות, והמציאות היא המכחישה שכר מצווה ועולם הבא ושאר מיני בוקי סריקי כיוצא בהם. יש אנשים הסבורים שהכתובים ודברי סופרים יוצרים מציאות, אבל מהמציאות עצמה מעלימים עינם. בשביל להיות יהודי כשר אין חובה להמנות עליהם, ול' אכן אינו נמנה עליהם. לאריסטו אין שום נגיעה לזה.

 

[u r i el]

זה כמו לשאול

האם מי שהוא מתאגרף מקצועי במשקל כבד מסוגל להיות בשעות הפנאי הבייבי-סיטר של התינוקת שלי. והתשובה היא בהחלט כן, אם בשעה שהוא עם התינוקת שלי הוא איננו לבוש כפפות איגרוף, ולא מכניס לפה מגיני שיניים, ואינו מקפץ סביבה בתלבושת ספורט ולא שולח לעברה זרועות שריריות.

כל זמן שליבוביץ חי את חייו הפרטיים באינטימיות המתבקשת ביחסי דת וראציו, כמו למשל פרופ' אומן הראציונליסט זוכה פרס נובל לשנת 2005, וכל זמן שאדם חושב את מחשבותיו בצנעה ומדלג באלגנטיות מעודנת על כל מה שכתוב בספרים, במקרא, במדרשים, בדברי חז"ל, בקבלה וכיוצא בהם כפשוטם וכלשונם, ומסתער היישר על מעשה המצווה - כל זמן שכך הוא נוהג הכל טוב. אולם ברגע שהוא כותב ספרים ומאמרים ומנהל שיחות ומקיים ראיונות והרצאות ומלמד ומטיף וקולו נשמע עד קצה כל הארצות וכל זאת כדי להציג את אמונתו הדתית כעליונה ומשובחת ולעתים אף מתנסח שכאילו הוא דוברה של ה-יהדות ממש וכל זאת בכשרון רטורי נדיר ומהפנט - כאן אני הקטן מעז לומר לו : בבקשה ממך. מוטב שתייצג אלא את עצמך ועדיף מבלי להשמיץ את האחרים, כי אפשר שלא ירדת לסוף דעתם של גדולים שהיו וישנם, שאתה עצמך מכיר בגדולתם, ואלה רואים את הדברים אחרת ממך שהרי לא כל מי שמתייחס לבוקי סריקי ברצינות הוא רוכל אנאלפאבית, יש ביניהם כמה אי אלו גאונים ואנשי מעלה. נכון ? האם אין זו שאלה מאתגרת אדוני הפרופסור ?

זו הביקורת.

יהודי כשר זה בוודאי מספיק ודי והותר. אבל האם בזה הוא "בן עלייה" ?

" .... כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת - שמא תאמר, הרי אני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה? ת"ל [ דברים לב ] "כי לא דבר רֵק הוא מכם". דבר שאתם אומרים ריקים הוא - לא ריקה הוא, אלא מכם; כי הוא חייכם ואורך ימיכם. שלא תאמר: למדתי הלכות די לי! - ת"ל כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, כל המצוה למד: מדרש והלכות ואגדות. וכן הוא אומר [ דברים ח ] "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" - זה מדרש, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם - אלו הלכות ואגדות. [ ספרי עקב ].

 

[iricky]

כבר עניתי לך אולי עשרות פעמים

שליבוביץ מעולם לא התימר ליצג את ה-יהדות, בהא הידיעה, ואף הצהיר בריש גלי שהוא מודע לכך שיש גם ייצוגים שונים מזה שלו. אז הגיע הזמן שכבר תפסיק עם טענת השווא הזאת שאתה קורא לה ביקורת.
ובאשר לסיפא של דבריך, זה בדיוק הטעם של' פירסם ספרים ומאמרים והרצאות הרבה, שלא ילכו אנשים שולל אחרי דברים ריקים או שנראים להם כריקים וידעו להבחין בין המוץ לתבן. אלא שזה לא הועיל הרבה, כי זה טבעם של רוב בני אדם שהולכים אחר ההבל ויהבלו. זה לא מחייב את כולנו להיות אהבלים. על כל פנים לא את ליבוביץ.