וברבעים החיצוניים? כמה מה-70% עם רכב נוסעים לעבודה, בתחבורה ציבורית?
בכל מטרופולין תל אביב (חדרה-גדרה) מדובר ב-18%. כאשר 62% משתמשים ברכב פרטי.
לונדון בנויה ליוממות רכבתית. היא לא בנויה ליוממות רכב והנה המחשה של למה אי אפשר לבנות רשת כבישים שתסיע את כמויות הנוסעים שהרשת הרכבתית מסיעה.
בשנות השמונים הזמרת שיינה איסטון הוציאה שני שירים קצת מנוגדים שמסכמים את אורח החיים הפרברי.
אהובי לוקח את רכבת הבוקר - שיר מנקודת המבט של עקרת בית פרברית שבעלה נוסע העירה ברכבת כל בוקר. צולם משום מה ברכבת מורשת / קו חובבים. באורח החיים הפרברי הקלאסי בלונדון הרכבת היא הקישור מהבית הפרברי לעבודה במרכז העיר וגם לחיי הפנאי שלה. במאה הראשונה של הפירבור, מאמצע המאה ה19 ועד לשנות השישים של המאה ה20 - בעלות על רכב פרטי היתה עניין לשכבות הגבוהות. השכונות וערי הלווין נבנו סביב המסילות והתחנות, כולן במרחק הליכה סביר כאשר תחבורה משלימה היא עניין למיעוט שגר רחוק מדי מהתחנות, לא לרוב הנוסעים כמו בארץ. בעלות רכבים נרחבת הגיעה למעמד הביניים הנמוך ומעמד הפועלים רק בשנות השישים והשבעים עם מכוניות עממיות יותר. היתה גם תקופת צנע וקיצוב בשנות הארבעים - מתחילת מלחמת העולם השניה ועד תחילת שנות ה 50 - שבה היו הקצבות דלק שהגבילו את השימוש ברכב פרטי. מעמדות הביניים ומעלה היו רגילים לרכבות, ברכבת הארצית יש עד היום קרונות מחלקה ראשונה כדי לאפשר למעמדות הגבוהים לנסוע ברכבת בסנוביות. בצורת חיים כזו הרכב הפרטי הוא לנסיעה בתוך הפרבר או לפרברים שכנים במהלך השבוע, ולכפר או לחוף הים או לקרובים בערים אחרות בסופי השבוע. הרעיון של לנהוג העירה ברכב הפרטי נתפס כסוג של טירוף.
ושוב שיינה איסטון, הפעם בחורה מודרנית ברכבות של תחילת שנות השמונים:
בשיר הזה הדמות היא בחורה שנוסעת לעבודה בעיר, עובדת במשרד "כמו כולם" (זו עבודה של מעמד הביניים ומעלה), קונה, מבלה, לפעמים משחקת קשה להשגה ומעדיפה ערב מול הטלוויזיה במקום דייט. בחורה מודרנית, חופשית להיות מה שהיא רוצה להיות כדברי השיר.
יש לי קרובות שחיות כך, אבל הרוב חיות בצורה שהיא בחצי הדרך. הבעל אכן עובד בדרך כלל במרכז העיר ותלוי ברכבת, אך האישה נוטה לעבוד בפרברים. עבודות כמו מורות, מזכירות, רפואה, מכירות בחנויות - כל אלו משרות שמאפשרות גם חצי משרה כשצריך לחזור הביתה לטפל בילדים בשעות הצהריים המאוחרות (בבריטניה בתי הספר הם מ 9 בבוקר ועד 3-4 בצהריים). כתוצאה הרכב הפרטי הוא יותר כלי לנשים שצריכות לפזר את הילדים לבתי הספר בבוקר, להגיע לעבודה פרברית, לעבור בסופר מדי פעם, לאסוף את הילדים הביתה מבית הספר ולעיתים להסיע אותם לחוגים וחברים (ילדים בפרברים אינם נוטים לנסוע עצמאית בתח"צ). זו סוג של מהפכה שקרתה משנות השבעים והלאה כי עד אז היה מקובל שהגבר נוהג והאישה לא נוהגת (אף שהיו נשים שנהגו, אך הן היו מיעוט), אך משנות השמונים נהיה מקובל בפרברים ששני המינים נוהגים, אף שפרקטית - האישה הפרברית עם העבודה הפרברית היתה צריכה לנהוג יותר מהגבר שנוסע ברכבת לעבודה בעיר.
בזמנו שיינה איסטון נשאלה בראיון אם היא האישה מ 9 ל 5 או הבחורה המודרנית. היא ענתה שהיא זמרת ששרה שירים והיא מזדהה גם וגם עם שתי הדמויות משיריה. זה לא שונה מהרכב הפרטי הפרברי שיכול לנסוע ב 120 קמ"ש על האוטוסטרדה וגם לזחול ב 10 קמ"ש בפקקים (המהירות הממוצעת שנמדדת בפועל במרכז לונדון היא 11 מייל בשעה, שזה כ 18 קמ"ש). הרכב הפרטי יהיה יעיל יותר בנסיעה לפרבר השכן או לקניון וכמובן - לכפר שאינו על מסילה ישירה מהפרבר. מצד שני בנסיעה העירה הקכב הפרטי הוא רק נטל ועדיף לקחת רכבת.
