לא, זה לא קורה לי, טריגר הצילו

[אלומת האור]

תודה רבה

http://www.youtube.com/watch?v=hA5KarhIKQ4

 

[עייפה רוצה לישון]

יקרה

קוראת ואין לי הרבה מילים מנחמות
אני כאן איתך כיתבי הוציאי שחררי כאבי עד הסוף את הכל
ותיזכרי שאנחנו איתך כאן את לא לבד ..
שולחת ים חיבוקים אוהבים אוהבים

 

[מילקי110]

וואו אלומה החיים שלנו

עד שאנחנו מוצאים עוגן החיים כמו מנסים להפיל אותנו שוב ושוב כמו סרטן שחוזר לאדם שלוש פעמים גם אחרי שהוא מצליח לנצח פעם אחר פעם

ועד שהאדם לא מת הוא לא נותן לו מנוח . פשוט נורא . זה כאילו הדבר הכי גרוע שיכול לקרות והנה זה קורה , למה ?

תראי אלומה המזל הרע רודף אותנו לכל מקום ולא נותן מנוח . קמים ושוב בום , קמים ובום ... מה אני אגיד לך אלומה ?

אני מאמינה שאת תתגברי על זה תראי כמה אנשים אוהבים אותך כאן , ובכלל יש לך הרבה גב כאן ובעולם החיצוני ( בניגוד אליי שגם כאן אני צריכה

להילחם על מקומי , ואת תקראי לזה תובענות אבל אני לא חושבת שזאת תובענות רצון לקבל יחס ותמיכה זאת לא תובענות זה דבר טיבעי )

באמת מצטערת לשמוע על איילה , אין מילים בטח בהתחלה יהיה לך ממש קשה אבל אני מאמינה שתתגברי על זה .. יש לך הרבה אנשים שאוהבים אותך ותקבלי הרבה תמיכה .

(הרופא אגב לא ענה במייל וסליחה שאני כותבת כאן גם עליי והנה לך זה רק מראה לך .... ) ניתן להתגבר גם בדרך שאנחנו מכירות ואת יודעת מהי , זה לא בריא כל כך אטבל זה

עוזר . נכון ??

 

[אלומת האור]

אני עונה לכולם פה (טריגר)

סליחה שאין לי כוח לענות לכל אחד בנפרד.
צללתי לתוך שינה כל כך עמוקה וכבדה, יחי הסרוקוול. בקושי קמתי, ואז נזכרתי שיש תכנית שרציתי לראות בטלוויזיה.
אני כל כך פוחדת, חרדה מהבאות וממה שעכשיו.
היא הולכת לעשות משהו שתמיד רצתה והיא נורא שמחה. זו אני שנשארת פה מאחור, ואני מרגישה שאימא שלי מתה שוב. אפילו בשינה הקצרה שישנתי מקודם היה לי סיוט על זה. אני הולכת לאבד אותה. לאבד. אובדן. לא יהיו לי יותר העיניים החומות העמוקות שיושבות ומסתכלות רק עליי. לא יהיה הקול המרגיע שנותן לי את כל המרחב ושותק, ולפעמים מדבר ולא חשוב מה הוא אומר, הוא מתנגן לי נעים. ולא תהיה התגייסות כזאת ולחימה כזאת עם מי שצריך כדי שיהיה לי טוב. ולא יהיה עם מי לדבר בקודים שרק אני והיא מבינות, כי מביך לומר את המילה או את הביטוי, אז מצאנו להם תחליפים. ולא יהיה עם מי לצחוק מכל הלב על עצמי ועל דברים שקורים שהם רק שלנו. ולא יהיה - וזה אולי הכי גרוע - החיבוק הזה שמנחם, שממלא, שמזין ומרווה. לא יהיה יותר. לא יהיה יותר לשבת אצל רופאה חצי שעה ולפעמים גם שעה עם צריך, ואף אחד לא יתעכב בשבילי כדי להקשיב לכל מילה שיש לי להגיד כאילו היא הדבר הכי חשוב בחיים. ואף אחד לא יתנצל כשהוא מקבל שיחת טלפון, כי ככה זה רופאים, חושבים שמגיע להם הכול ושזכותם, כי הם אנשים חשובים. ולא יהיה יותר לקרוא לרופא בשמו הפרטי מבלי שהוא יעשה מזה עניין, כי כולם רוצים שיקראו להם דוקטור... ולא יהיה יותר מי שמדבר לפעמים קצת על עצמי וצוחק ומשתף. ולא יהיו יותר מילות העידוד והאהבה, כי אף רופא מלבדה (והייתי אצל סוללה מכובדת) לא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואף אחד לא אמר לי שהוא אוהב את איך שאני נראית, ושאני נהדרת ושכל הכבוד לי ששרדתי את הזוועות שעברתי. אף אחד. לא תהיה לי איילה אחרת.
ופסיכולוגית אחת מהאשפוז יום אמרה לי היום, כשישבתי בחדר ההמתנה והיא חלפה שם במקרה, שאני תמיד מוזמנת לחיבוק אצלה. זה היה כששאלתי אותה בלב קרוע מה יהיה כשאיילה תלך ומי יחבק אותי. היא כזאת חמודה. אני צריכה שמישהו יחבק אותי, אבל לא משהו מיני אלא משהו הורי, ואין, חוץ ממנה אין, חוץ מהפסיכולוגית הזאת שאני כנראה איענה להזמנתה כי היא מאוד מחבבת אותי עוד מהאשפוז הקודם.

אני מבקשת שתחסכו ממני הטפות ואמירות כמו "זה לא מקום לקבל בו חיבוק" וכו' בסגנון הזה, כי זה רק מכניס אותי לאנטי עכשיו וזה מקומם אותי כי אני יודעת בדיוק ומבינה בדיוק ולא רוצה עכשיו להתעסק עם זה. לא רוצה, ואל תכריחו אותי בבקשה.

ורק לפני שבוע נתתי לה את המתנה ולא ידעתי כלום. וגם היא לא, היא סגרה את הנושא רק אתמול ואמרה לי שאני הראשונה לדעת, ושהיא הייתה חייבת להגיד לי את זה פנים מול פנים לפני שאני אשמע את חרושת השמועות אצל המזכירות. היא סיפרה לי לפני שסיפרה למנהל המחלקה. והלכתי שם כמו רוח רפאים וישבתי ולא יכולתי לזוז בערך עד חמש, כשכל האנשים הטובים חלפו על פניי והתעכבו לנסות לעזור לי. זה ריגש אותי, אבל איילה. לוקחים לי את איילה. היא לוקחת את עצמה ואין לי נחמה ואין לי רחמים ואני משתגעת, משתגעת. אני צריכה לדאוג להרבה סרקוול שיהיה לי בבית.

ובדיוק היום נתתי לה לקרוא את השיר האחרון שכתבתי בבלוג שלי, השיר שבו אני מתחננת (שוב ושוב) שלא תעזוב אותי, והנה, אחריו היא סיפרה והתפתלה. היא לא הייתה צריכה להגיד הרבה, היא רק אמרה לי "כבר כמה ימים חשבתי עלייך והתלבטתי איך להגיד לך" ואני כבר הבנתי ואמרתי לה "לא... בבקשה לא" ואז היא הנהנה ואמרה "כן" והרגשתי שמישהו מספר לי שאימא שלי מתה, רק שאצלי אימא שלי מתה בידיים שלי בדיוק לפני עשור ואני זו שהייתי צריכה להודיע לכולם. ובכיתי, כל כך בכיתי, ואז הייתי חייבת לנסוע למרפאה אחרת בתוך ביה"ח והיא הציעה שאחזור והיא תקבל אותי גם אחר כך, ולמזלי הספקתי לחזור ושוב לא יכולתי לנשום (קשה לי גם בגלל הצינון, שלא חלף). והתחננתי שלא תעזוב והיא אמרה שאין ברירה והיא חייבת וביקשתי ולא עזר לי והרגשתי ששוב אימא שלי נוטשת אותי, שזו חוויית החיים שלי הרבה לפני שאמי נפטרה באמת. ומכיוון שלא היה לה טישו בחדר היא נתנה לי איזו מגבת קטנה, רכה, חמודה ויפה ששכבה לה בארון ואמרה לי שזה שלי. עכשיו אני הולכת לכבס את זה כי זה מלא דמעות ונזלת, ולשמור את זה נקי ונעים לידי.

אני לא יכולה לנשום, הכול כואב לי ואני מרגישה שהכול עומד להיגמר. הכול. החיים שלי. העולם שלי. הכול. אין בשביל מה. אין מי שישמח ויתעצב ושהמימיקה של הפנים שלו תראה לי מה שבלב גם כשאין מילים. אין אף אחד בעולם שיסתכל עליי ככה. אני לא מכירה רופאים שמכבדים כל כך את הפציאנטים שלהם ושמוכנים לעשות למענם כל כך הרבה מחוות קטנות.

ועשיתי גם דבר שאני קצת מתחרטת עליו ואין לי כוח לספר כאן עכשיו. ואני מרגישה ממוטטת וחולה. אולי אנצל את ההזמנה של הרופאה ההיא שאמרה לי לבוא לשם מחר אם אני מרגישה צורך לדבר על זה. אולי.

אלוהים, איך לעבור את הלילה הזה. ואת הימים המסריחים של החג. ועוד חג. ועוד חג. במה להיתלות. במי.

וכן, מילקי, תמיד יש את האוכל המנחם והמרגיע, אבל אני כל כך פוחדת. לאחותי יש סוכרת והיא מזריקה אינסולין. אחי עכשיו עבר ניתוח וגילו תוך כדי שגם לו יש סוכרת שהידרדרה (גם הוא היה גבולי כמוני). ועכשיו מן הסתם יגיע התור שלי חס ושלום, רק מה, אני צעירה מהם בהרבה מאוד שנים, כך שהסיכוי שלי למות מוקדם גדול מאוד, ולא הייתי רוצה למות בייסורים. הייתי רוצה שזה ילך חלק ובלי כאבים, בלי לדעת ובלי להיאבק. אבל בדיוק כשהרגשתי שאני פחות רוצה למות ויותר רוצה לחיות - אז הנה מה שקורה לי.

ואפרופו מחשבות OCD, ליידי סטארק, אם את קוראת את זה, כל היום הייתה לי מחשבה שזה קרה לי בגלל ששיחקתי אתמול עוד משחק בסלולרי למרות שאמרתי לעצמי שאם אני עושה עוד משחק אז משהו יקרה עם איילה מחר, משהו לא טוב, והנה זה קרה. OCD? מחשבה נבואית? או סתם יד המקרה?

כרגע ספציפית אני מרגישה שאני לא רוצה לחיות. לא יכולה עם הכאב הזה, לא יכולה.

 

[אלומת האור]

וגם שעה *אם* צריך

 

[אלומת האור]

שמדבר לפעמים קצת על *עצמו*

 

[ליידי באבא3]

תגובה

השיר/ פוסט האחרון שלך בבלוג כתוב כ"כ יפה, מרגש, נוגע, מטלטל. גם כשאת בשיא המצוקה והסערה הפנימית את יודעת להתנסח היטב - וזו תכונה שלי אין, למשל.

לך על ההעזה לבקש (ולקבל!) העלאת שכר מהסגנית של המו"לית. צריך ביציות בשביל זה! זה עוד משהוא שאני לא הייתי מעיזה לעשות - ולי יש נסיון עם מו"לים...

צריך לראות את הדברים הטובים בחיים - לחשוב על נינה, למשל. הרי מי יתמודד איתה ויטפל בה למרות הכל אם לא את?!

תחזיקי מעמד

 

[אלומת האור]

ט'

ליידי, זו לא בדיוק הייתה תעוזה, יותר שאלה מגששת... אבל הסגנית ישר הודתה שהמו"לית פה לא הייתה בסדר ושהיא תדבר איתה להשיג לי העלאה בתעריף. באמת התגאיתי בעצמי ושמחתי שהסכימה, אבל הכול מתגמד, ליידי, הכול לא שווה, כי איילה לא תהיה אתי, לא אראה אותה יותר, את יודעת מה זה בשבילי לאבד אימא אחרי אימא? רק לפני קצת יותר משנה איבדתי את ה"מאמצת" שלי מתכנית OA שיום אחד פשוט נעלמה מהחיים שלי והלכה לשבת ליד בנות אחרות ולחבק אותן ולא לזרוק לכיוון שלי, הפסיקה לשלוח לי את המסרונים כל לילה, שעשו לי כל כך טוב, הפסיקה להגיב לי לבלוג ולמיילים, והתנהגה בקוצר רוח מופגן מולי כש"חגגנו" את יום ההולדת האחרון שלי ביחד, בשנה שעברה. ממש התנהגה מגעיל. ואיבדתי אותה, וישר אחרי זה איילה נכנסה לרובריקה הזאת, אחרי שכחצי שנה קודם לכן היא הפכה להיות הרופאה שלי. מאוד התקרבנו, בעיקר עקב נטישתה של ה"מאמצת" שלי מהתכנית, ועכשיו כל כך כואב לי, ליידי, כל כך כואב לי שאני לא מסוגלת לעשות כלום. פשוט כלום. אני חייבת להתחיל את ההגהה, אני הרי כל כך אוהבת את זה (לעזאזל, זה ספר על ילדה שעברה התעללות ע"י הוריה, ממש מתאים לי עכשיו...) ואיילה, איילה שלי... היא תטפל עכשיו באוכלוסייה אחרת במקום אחר, ולא תטפל בי יותר, ואני זקוקה לה כל כך. אני לא יודעת איך אני אמשיך את החיים שלי.

נינה המסכנה... היא תסתדר. הכנתי לה כמה סוגי פתרונות, והכול בתיקייה שיש לי במחשב ומזמן לא פתחתי. יש שם הוראות מאוד ברורות מה לעשות עם מה ועם מי. אני פוחדת לפתוח שוב את התיקייה, אבל מרגישה שאין לי ברירה, אני נלחצת אל הקיר, גם אין לי שותפה אז אין לי כסף ואני בן אדם כל כך רע... מה שנשאר לי זה רק לאכול בטירוף אבל אני פוחדת למות בייסורים. אני מתעוררת מסיוטים על המוות ושלא תעזוב אותי, שלא תעזוב, והנה היא עוזבת וזהו, כל התכניות, כל מה שרציתי לעשות איתה (לכתוב איתה ספר, למשל או לראיין אותה לבלוג). וכלום. כלום לא יהיה כבר כי היא לא תהיה כבר ואולי גם אני.

מה יחזיק אותי פה, ליידי? בשביל מה? בשביל מי? ובשבוע הבא אין לי את המדריכה, היא יוצאת לחופשה. אני לא יכולה יותר עם החגים וכל החרא הזה. ויום הפטירה של אימא שלי... אני מוצפת געגועים עד חנק. אני פוחדת להסתכל על דברים שכתבתי... יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד ולעשות עם איילה ואני כבר לא מסוגלת. והדבר ההוא שרובץ לי על הלב ואני לא מסוגלת לספר לאף אחד, גם עליו לא יכולתי לדבר היום עקב הנסיבות...

מה יהיה? מה יהיה אתי? אני צריכה שמישהו יגיד לי ברמה הכי פרקטית של מה לעשות צעד אחר צעד, כי הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים ואינני רוצה עוד

 

[אלומת האור]

לא, לא, לא, תגידו לי שזה לא קורה

טריגר

אימא שלי מתה. אני נוסעת לפסיכולוג של ההוספיס להתייעץ איתו מה לעשות כשיקראו לי להודיע לי לבוא, האם להיכנס להיפרד ממנה או לא, זה בכלל לא בשעה שלי, לא במשמרת הקבועה שלי, וזו אני שמגיעה לשם ומוצאת אותה כנראה עדיין בחיים, בתוך הג'יפה של עצמה, בעליבות כזאת... אימא היפה, האצילית, הרוקדת, הפורחת, החברותית, המחוזרת... איזו עליבות למות ככה, וכל כך מהר... למה... למה

ועד שאני תופסת מה שאני רואה היא כבר באמת לא נושמת ומאז סחרור, אחיות, רק אחיות, והן אומרות לי את אשר עיניי רואות ואני מתחננת שיעשו משהו, שיהפכו אותה, אולי היא תנשום, כי היא חמה עדיין ואני בטוחה שהיא חיה, הרי הייתי כאן, ליטפתי, דיברתי, נגעתי, וזה לא יכול להיות, ואני דורשת שיביאו רופא, כי רק רופא מוסמך לקבוע מוות ולא אחיות, ולא מוכנה לשמוע סירוב, והרופא האנטיפת מגיע וזורק לי ביבושת 'משתתף בצערך, נו בשביל זה קראתם לי?' והולך, ואני כושלת והאחיות 'מסדרות' אותה ומנקות ואני כושלת והפסיכולוג עולה למעלה לראות למה לא באתי לפגישה וכבר רואה ומבין ומציע לי להצטרף אליו לחדר, שהוא יעזור לי לעשות את השיחות ואני לא מאמינה שזו אני, שדווקא אני, שזה נפל בחלקי ואיך זה יכול להיות שלפני כמה שניות נגעתי והיא הייתה חמה ודיברתי אליה ונראה לי שהיא הקשיבה לי (כבר אי אפשר היה לדעת) ואולי שמעתי מלמול ואני והפסיכולוג מנסים לבדוק יחד מי הכי חזק, ממי אפשר לבקש שיודיע לאחרים ויעזור לי עם השרשרת של הטלפונים והכול כל כך הזוי ואח שלי מבין מיד ואני נחנקת כי אני יודעת שיותר אף אחד לא ישמור עליי, לא שמישהו שמר קודם, אבל בכל זאת הייתה אימא וגרנו ביחד והיו דברים שהיא טיפלה בהם ולא ידעתי כלום, הכול מאפס, ולא היה לי עם מי לדבר, נפש חיה בעולם הזה, אף אחד, פתאום לנהל בית ומאיפה לשלם חשבון טלפון וגז ועירייה ומה עושים מה עושים הצילו העולם כבר לא אותו עולם כשאימא לא בתוכו

ועל גופתה הבטחתי לה שלא אפגע בעצמי, כשכבר נכנסתי אחרי שניקו אותה, ואני לא מצליחה, אימא שלי, אני לא מצליחה להימנע מזה יותר, וסליחה. ולמה. למה. והרי ידעתי והבנתי עוד בלילה לפני, כשביקשה שאכבה את האור, אני האחרונה שיצאתי והאחרונה שראתה אותה בחיים. ממש כמו אבא שלי, שגם הוא ביקש בלילה האחרון שאכבה לו את האור ובכל לילה שלפני זה גם הוא וגם אימא שלי ביקשו שאדליק את האור. הצטמררתי, כי...

וראיתי את המוות בעיניים שלי, ראיתי הכול, וכמעט שאין לילה שזה לא חוזר לי, אני נאבקת ולא מצליחה להציל אותה, היא מתחננת שאציל אותה ואני לא מצליחה ואני קורסת תחת נטל האשמה, גם את אבא לא הצלחתי להציל... ומי יציל אותי עכשיו... אני חולה בכל כך הרבה מחלות ואין לי מישהו שעוזר לי פיזית כשאני לא מרגישה טוב או כשמשהו קורה. כלומר יש, אבל הוא אדם מבוגר וחולה בסרטן ולמרות שהמחלה שלו יחסית קלה והוא מתפקד, אני לא אוהבת להטריד אותו עם בקשות לעזרה.

ואימא שלי מתה, הצילו, אימא שלי מתה ואני לא, והיה לי ברור שכשהיא תמות אז גם אני אלך בעקבותיה, והנה עשר שנים ואני עדיין כאן, צולעת, בקושי צולחת את החיים האלה, ועכשיו איילה, האיילה שלי, האיילה האהובה והרחומה שלי, גם היא הולכת, ולהבדיל, היא הולכת למקום שהיא רוצה להיות בו, שיהיה לה טוב להיות בו. אבל אני נשארת לבד ואני מפחדת כל כך, אלוהים, כמה שאני פוחדת. אני נופלת לבור ואין מי ששומע ואין מי שיכול להושיע, גם לא היא, בעיקר לא היא. והמחשבה המטופשת הזאת שכל זה קרה בגלל שעשיתי שלב אחד יותר מדיי במשחק, יותר ממה שהקצבתי לעצמי... איזו שטות, אבל מה אני אעשה, מה אני אעשה?????????

מנהלת המזכירות אמרה לי היום שאני צריכה להיות חזקה, אז אמרתי לה שלו הייתי חזקה לא הייתי זקוקה להם כל כך.

אני מוטרפת, אנשים, הכאב בלתי נסבל, וכמה סרקוול אפשר כבר לקחת. אני צריכה שמישהו יגיד לי מה לעשות, אבל אין מי, ורק עוד שבוע יש לי את העו"סית, השבוע לא ראיתי אותה ולא את המדריכה גם בגלל המחלה שלי וגם בגלל שהעו"סית לא יכלה. אני מפחדת כל כך. הלוואי שאמות בשנתי ולא ארגיש שום דבר ולא אצטרך יותר לסבול כי הכאב הזה... איילה נווה המדבר שלי, ואין מה שיזין וישקה אותי עכשיו וזה כל כך לא הוגן, זה לא הוגן כלפיי ואני הולכת למות מרעב (נפשי) ואני פוחדת כי זה מוות בייסורים ואני רוצה למות ופוחדת למות ולא רוצה להתאשפז בשום אופן, כי אני לא שייכת גאוגרפית לתה"ש אלא לגהה, ולגהה אני לא חוזרת בחיים שלי. הספיקו לי שם יומיים כדי להבין את זה שהמקום הזה מחריד.

אני רוצה את איילה, זה כל מה שאני רוצה. לנוח בחיקה ולהרגיש שהכול בסדר וגם מה שלא בסדר יהיה בסדר כי ככה היא אומרת. וזה לעולם לא יקרה. אני לא אהיה הגוזל שלה ולא של אף אחד אחר כי כולם מתים וכולם עוזבים גם אם הם מבטיחים, והיא לא הבטיחה כלום והכאב כל כך מפלח לי את בית החזה שבסוף אני באמת אתעלף מזה או משהו. אין לי כוח להרים את עצמי ואני גם לא רואה סיבה. כן, הבטחתי לאימא שלי לשמור על עצמי, אבל מה זה כבר משנה, היא מתה ולמרות שאני עדיין מרגישה אותה אתי אני לא יכולה להבטיח יותר את מה שהבטחתי כשהייתי בת 29.

אלוהים, איך שרע לי עכשיו.

 

[תאום2]

איתך, שולח כוחות ותקווה

אולי הגיע הזמן לחשוב בכח, לאט, לאט לחשוב
כיצד למלא את החלל
אני מבין שאת נמנעת מלענות לטלפונים. ואולי הגיע הזמן לגעת בזה בטיפולים.
זה יכול להשאיר את הבנים בחוץ ולהשאר עבור חברות.
לשוחח בטלפון עם ידידות בנושאי עניין משותף יכול לעזור.
אך יתכן כי בטיפול יהיה המקום לגעת בנושא.
אני מקווה שלא יראה לך שאני מטיף לך.
את יקרה לי ואני רוצה לעזור.

 

[ליידי באבא3]

מצטרפת לתאום

וחוץ מזה לא רק שאת לא בן אדם רע, את אחת הנשמאמיות היותר דגולות שיצא לי להיתקל בהן לאחרונה

 

[היי48]

ואני מצטרפת גם לתאום וגם לליידי באבא,

בעיקר לגבי עניין הנשמאמיות

 

[ינשוף מנוקד]

מצטרפת גם כן

 

[מחבקת עצים סדרתית]

מותק

אני יודעת שזה קשה, אבל חשוב שתזכרי, שאמא שלך נפטרה לפני כמה שנים. אני יודעת שזה כואב, מסוג הדברים שלא משנה כמה זמן עובר, זה עדיין מרגיש טרי, אבל את צריכה להמשיך הלאה, את לא יכולה להמשיך לחיות את זה שוב ושוב. זו לא התמודדות בריאה וזה מפיל אותך, כשאת כבר על הברכיים.
אני יודעת שקשה לך עם הבטחות, אבל הפורום כאן. הוא לא הולך לאף מקום. אני פה ועוד הרבה אנשים שאוהבים אותך ודואגים לך פה.
את חשובה לנו, אלומה. גם כשאת אבודה וכואבת וחושבת על מוות ושאין מוצא. אנחנו פה להזכיר לך שיש דרך אחרת ויהיה בסדר. נלווה אותך ונעודד אותך ולא ניתן לך להישאר לבד.

 

[אלומת האור]

אתם כאלה מקסימים ותומכים ט'

ישנתי מעט מאוד הלילה והיה לי סיוט נוראי על אבא שלי, שקוראים לי לראות אותו כמה דקות לפני מותו, אנשים סובבים סביב מיטתו ואני שמחה שיכולתי להספיק להתנצל בפניו. ואז אני רואה את זה קורה וזה אמיתי כל כך, קרוב למה שאימא שלי סיפרה בזמנה (היא הייתה אתו כשהוא נפטר) ועל המוות שלו אני כמעט לא מדברת, עם אימא זה היה יותר גרוע וטעון. אבל ראיתי הכול, הכול, ואיך אפשר לראות את ההורה שלך (או אפילו סתם אדם שלא מכירים) מת?? זה נורא.

אני נוסעת עכשיו לביה"ח לנצל את ההזמנה של הרופאה מאתמול, זאת שהייתה בעבר הרחוק רופאה שלי ולא סבלתי אותה. אבל אני כל כך נואשת שלא אכפת לי. היא הייתה חביבה אליי אתמול. אני רק מקווה שאספיק להגיע לפני שהיא תלך.

שוב תודה לכולם על הכול.

 

[אלומת האור]

לא יכולה לשאת את הכאב הזה

רוצה שייקחו את זה ממני! לא עומדת בזה כבר, לא מפסיקה לבכות. הרופאה ההיא מאתמול בסוף הלכה לפני שבאתי, אבל היה פה רופא מאוד קשוב וסימפטי שהקשיב לי והרגיע אותי ואמר לי שהסרוקוול לפחות לימים הקרובים של החג הוא פתרון לא רע בכלל ולישון הרבה ולצאת להליכה בערב... אבל למי יש כוח להליכה, אחרי 10 צעדים אני מתה. ולהוציא את עצמי מהבית לבד קשה לי.

אני חושבת שאני הולכת למות. צריכה עכשיו לנסוע לעשות קניות ולמי בכלל יש כוח כשאני מתפרקת.

אני אוהבת אתכם, רק שתדעו.

 

[על שביל ארוך]

וואו!! אני בשוק!!

כמה זמן היא הייתה הרופאה שלך?

תחזיקי מעמד...

 

[על שביל ארוך]

מזעזע הקטע הזה

שאנחנו צריכים לעבור עשרות אנשים מקצוע בחיים שלנו...

זה ממש קשה ולא פייר...

אנחנו לא צריכים לעבור מיד ליד...

 

[אלומת האור]

היא (לא מסוגלת לכתוב את המילה הייתה בהקשר זה)

הרופאה שלי כמעט שנתיים. אני כל כך אוהבת אותה, שביל, וגם היא אוהבת אותי ואמרה לי כמה פעמים שאני חשובה לה. היה לה קשה נורא להגיד לי, וכבר הבנתי לבד. אני לא יודעת מה לעשות, שביל, אני גמורה. היא התקשרה בנוכחותי לעו"סית שלי וביקשה ממנה שתתמוך בי יותר בתקופה הזאת, והיא הסכימה, אבל מהניסיון שלי היא לא ממש פנויה לזה. וגם אין לי מדריכה בשבוע הבא. והחג הזה והחג הבא שתקועים לי כמו עצם בגרון. איך אני מחכה ליום ראשון שבו יש לי שיחה עם המחליפה שלה, שהלוואי שתהיה הרופאה הקבועה שלי כשאיילה תעזוב. היא עדיין לא יודעת על העזיבה וודאי תהיה מופתעת מאוד כשאספר לה.

אני חייבת לציין לטובה את כל הצוות (כמעט) שאפילו לא מכירים אותי (כמו הרופא שקיבל אותי היום במקום זאתי שהזמינה אותי אתמול והבריזה לי. הוא לא היה חייב לי כלום והוא כבר היה צריך ללכת הביתה, אבל הוא ראה איך התפרקתי מרוב בכי שם והוא הזמין אותי לדבר איתו היום. השיחה הייתה קצרה, אבל לפחות פרקתי מה שהיה לי על הלב והוא ניסה לעזור ולהגיד לי מה לעשות בימים הקרובים. זה לא כל כך מה שהוא אמר, זה איך שהוא אמר את זה, זה נגע ללבי, עצם הרצון לעזור).

ולמעשה, איילה לא שונה בהרבה בקטע הזה. פתרונות אין לה בדרך כלל, אבל להקשיב היא יודעת כל כך. הרכינה הזאת כלפיי, ההושטה של הטישו, הדוגמיות של התרופות שהיא משיגה לי, העיניים שלה, שאפשר לטבוע בתוכן, הקול הנעים שלה, המחוות הגופניות - שפת הגוף, זה שהיא מתנצלת כשהיא צריכה לקבל שיחת טלפון וזה שהיא מנתקת את הטלפון של המרפאה כשאני אצלה כדי שלא יפריעו לנו. הכול כל כך שלי וכל כך אתי, כמו ממתק, כמו אימא דואגת ואכפתית, כמו כל מה שלא היה לי ושתמיד נלחמתי שיהיה לי.

והנה זה עומד להיגמר והקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים, שביל יקרה, אני הולכת לאיבוד, אין לי כוח להתמודד עם זה עכשיו או בכלל. נכון, יש לנו עוד כחודשיים לעכל ולהיפרד, והיא אמרה לי לבוא לשם בכל פעם שהיא נמצאת או לפחות פעם בשבוע. הקרקע נשמטת מתחתיי ואין לי לאן ללכת. אני צריכה שיצילו אותי. לא, אני לא רוצה להתאשפז, בטח לא בגהה המקולל שלשם אני שייכת מבחינה גאוגרפית, כשכל הטיפול שלי בתל השומר. כזאת חלמאות. כל כך הרבה אנשים נאבקים כמוני ולא לכולם יש כוח ויש מי שיעזור לו. גם לי אין כוח, אבל יש לי מי שיעזור לי אם אצטרך - השח"ע. אני מקווה שהוא יוכל לעזור, כי החוק מאוד נוקשה ואני לא יודעת איך הוא יוכל לעזור, בפרט כשהוא עסוק כל כך. אני מקווה שפשוט לא אצטרך את זה. אני לא מרגישה כרגע שאני מסוכנת לעצמי או שאנסה להתאבד, אבל יש לי מחשבות לא טובות ואני רוצה לפגוע. אני פוגעת לייט, בדרך שלא מסכנת אותי ולא מצריכה טיפול רפואי, אבל זו הרגשה מחורבנת, שככה אני צריכה לפרוק את המתח שלי. וכמובן בולמוסים, שדווקא כן מצריכים טיפול רפואי, אבל לא באופן מיידי, אלא נזק מצטבר שהולך להרוג אותי בוודאות אם אמשיך בצורה הזאת.

אני לא יודעת מה לעשות, אני כל כך חסרת אונים.

 

[אלומת האור]

רשימת תודות (וזה קשה עכשיו, קשה כל כך)

תודה שבקרוב אתחיל טיפול במרפאת כאב ואני מקווה שיעזרו לי כי אני משתגעת מהכאבים של המחלה שלי וגם מהגב.
תודה שקופ"ח אישרו לי את הטיפול הזה.
תודה שקופ"ח יאשרו לי את הטיפול במרפאת עור, כי אתמול שילמתי מכיסי ואוי ואבוי להם אם לא יחזירו לי.
תודה שהדימום באף בינתיים נחלש.
תודה שיש לי לבינתיים סרוקוול שמציל אותי כשכואב כל כך בנפש.
תודה שקניתי מאכלי בולמוס כי אני לא יכולה כרגע בלעדיהם.
תודה שאחי מתאושש מהניתוח ואפילו התחיל ללכת.
תודה שהעו"סית שלחה לי עכשיו אסמס. נדיר שהיא עונה לי ביום שבו היא לא עובדת.
תודה שהצוות באשפוז יום מקסים, במיוחד פסיכולוגית אחת שלמרות שלא טיפלה בי אישית נוצר בינינו קשר חם והיא מחבקת אותי והזמינה אותי לקבל כמה חיבוקים שארצה. הם מקשיבים ומנסים לעזור, כל אחד בדרכו, למרות שאני לא שייכת לשם יותר, ככה על הדרך. במיוחד היא, איזו מהממת שהיא.
תודה שאיילה עדיין לא עוזבת ויש עוד חודשיים לעכל.
תודה שיש לי גיבוי של אורלי, המחליפה, לפחות לשבוע הבא, ותודה שיש לי את הפסיכולוגית טובת הלב של המעקבים שעושה את המקסימום לקבל אותי כמה שאפשר במגבלות.
תודה שאיילה שלחה עבורי את הפקס, למרות שניסחתי אותו בצורה קצת חצופה כי לא ידעתי שתשלח אותו.
תודה שהצוות במרפאה שם כל כך מקסים ומתגייסים לעזור לי אפילו רופאים שלא מכירים אותי או שהכירו אותי לתקופה קצרה. יש שם גם רופאים מגעילים ואנטיפתיים, אבל אלו הטובים והנחמדים לגמרי מאזנים אותם ויש לי מזל גדול שיש שם אותם. הלוואי שאורלי תהיה המחליפה הקבועה ושתוכל לקבל אותי בתדירות גבוהה. איילה כמובן תדבר איתה.
תודה שיש לי הגהה רצינית שתעביר לי את הזמן בסבבה (חוץ מהנושא הקשה).
תודה שאקבל על זה יותר כסף ממה שרצו לתת לי בהתחלה, ותודה שהיה לי אומץ לדבר על זה עם הסגנית. אמנם בהיסוס ובהתנצלות, אבל היא בעצמה הציעה לי לדבר עם המו"לית ואכן היא הצליחה להוציא ממנה עוד 150 ש"ח, שבשבילי זה הרבה.
תודה על הקופאית הנחמדה בסופר.
תודה על הקנדי קראש שלא מחקתי מהפלאפון, למרות שאני לא מצליחה לעבור את שלב 29 ותקועה איתו כבר כמה ימים.
תודה על אחותי, על המעט שיש לי ממנה. גם זה יותר טוב מלפני שאימא שלנו נפטרה, שבמשך שנים לא דיברנו והייתה טינה עמוקה בינינו.
תודה על הבית שלי.
תודה על השח"ע ועל עוד חברים דואגים שלא מוותרים עליי גם כשאני מסננת.
תודה על הפורום הזה שהוא כמו בית בשבילי ותמיד מקבלים אותי כאן ומחממים לי את הלב גם כשאני במצב רוח לא נעים ולא ידידותי במיוחד.
תודה שאני תמיד מנסה לעזור לאחרים במידת יכולתי גם כשקשה ולפעמים מצליחה.
תודה שבעוד כמה ימים אחלים ב"ה מהצינון ואוכל לחזור להשתמש בCPAP שגורם לי להרגיש יותר טוב ולישון בלי להיחנק.
תודה שסיוטים הם רק סיוטים ושההורים שלי כבר מתו ואני לא צריכה להתמודד עם זה ממש עכשיו, זה כבר קרה, זה עבר, עברו הרבה מאוד שנים, זה נגמר, זה מאחוריי.
תודה על הרצון להיות טובה לעצמי.
תודה על צוות השיקום שלי.
תודה על כך שמלא אנשים, גם כאלה שלא מכירים אותי, מחמיאים לי על המראה המיוחד שלי, במיוחד על סגנון הלבוש והתספורת המגניבים עד מאוד, חרף משקלי העצום.
תודה על כך שאני מתכוונת ברצינות ללכת על ניתוח ומקווה שיאשרו לי ושזה יציל את החיים שלי.
תודה שיש קבוצות OA לחזור אליהן אם אחליט לוותר על האגו הפגוע שלי (לא קל, בהחלט לא קל אחרי מה שעשו לי שם).
תודה שהשח"ע עוזר לי לחפש שותפה.
תודה שב"ה תהיה לי שותפה מושלמת בזמן המושלם.
תודה שאני עייפה ותכף אקח סרקוול ואזחל למיטה. אני פוחדת נורא לישון, לאבד שליטה ואחר כך להתעורר לתוך המציאות הבלתי נסבלת, אז מזל שיש סרקוול ואנשים להתקשר אליהם או לסמס להם, למרות שאני לא אוהבת לעשות את זה.
תודה על החתולה היפה שלי.
תודה שאיילה חושבת שאני יפה ונהדרת ועוד הרבה דברים טובים.
והנה אני מתחילה שוב לבכות בגלל איילה, אז אסיים כאן.