אחותי התקשרה אליי בערב ט'
סיפרתי לה על מצבי. היא לא ממש יודעת איך "לאכול" אותי, ויש דברים שאני כמובן לא מספרת, על הפגיעה, למשל. היא הציעה שמחר הם יאספו אותי וניסע לבקר את אחינו שמאושפז אחרי ניתוח. הם נוסעים עם האוטו של גיסי, אז לא תהיה בעיה (כזכור, הבת שלה לא מעוניינת לקחת אותי באוטו שלה או לדבר אתי בכלל, ואין לי שמץ של מושג אפילו למה היא שונאת אותי כל כך, היא לא מוכנה להגיד). אני לא יודעת אם מתאים לי עכשיו שוב בית חולים (אחותי סיפרה שזה מזכיר יותר מלון מבית חולים, היא כבר נסעה אליו אתמול). אני לא יודעת אם מתאים לי לראות מכשירי חמצן ומוניטורים. אני לא יודעת אם מתאים לי לראות את האחיינית הגדולה שלי שלא ראיתי לפחות חמש שנים ואין לי שום קשר איתה. אני לא יודעת אם מתאים לי שיראו כמה שמנתי (למרות שראו אותי בפסח, ולא השתניתי מאוד). דווקא מבחינת האגו אין לי בעיה. יכולתי הרי להגיד שאם אח שלי לא טרח לבקר אותי חודשיים בבית חולים לפני 4 שנים אז אני לא אבקר אותו עכשיו, אבל להפתעתי אין בי רגשות נקם ודווקא מהבחינה הזאת לא אכפת לי לנסוע.
אני מעבירה את הגוף שלי גיהינום עם הבולמוסים שלי, אני כבר לא שמה לב כמעט בכלל מה אני מכניסה, שום דבר אחר לא מנחם אותי. מזל שיש לי את הכתיבה. אתכם. את הבלוג שלי. את תכנת הוורד שבה אני מדפיסה ונותנת לאיילה שלי לקרוא לפעמים. עוד מעט לא תהיה לי איילה. אני נחרדת. אני לא קולטת. אני חושבת שהכי גרוע זה שאין לי על מי לכעוס. אם, נניח, זה היה משהו שנכפה עליה מלמעלה, מהבוסים הגדולים שלה, הייתי כועסת עליהם, אבל מה אני אעשה? היא בעצמה רוצה לעזוב כדי לעשות את ההתמחות הזאת, זה משמח אותה מאוד שהיא התקבלה לזה ושהיא תוכל להתפתח בתחום שקרוב ללבה, ומה אני יכולה לעשות - לכעוס על זה? אני שמחה בשבילה. שמחה זו לא מילה מתאימה כל כך, אבל אני מפרגנת לה.
אני לא יכולה לקבל את זה ושונאת שאומרים לי שאין לי ברירה. יש לי ברירה. חייבת להיות לי ברירה. אני רוצה לצאת מהגוף שלי כדי לא לסבול יותר, ואולי זו תהיה הזדמנות טובה. זו לגמרי אחת מנקודות היציאה המתוכננות שלי, אם אתם זוכרים למה אני מתכוונת. אני חייבת שמישהו יציל אותי מהתופת הזה שיהיה לי עוד חודשיים. הבטן שלי מתהפכת מבולמוס ומחרדה. אני חייבת לכתוב משהו. כל כך כל כך רע לי, פשוט גיהינום.
