לא יודעת אם זה המקום הנכון..בקשר לפתיחת תיק

[Angelina68]

תגובות לקאלה וחייכנית2

קאלה - את מחזקת את דברי ובמיוחד כשאת כותבת "בלי לנסות להתעמק ולהבין למה" , זה גם מה שאני אומרת ולדעתי גם מה שגילעד אומר.
חייכנית - בלקבל כלים התכוונתי לכל מה שרשמת מיד אחרי. באם יש שקיפות לכל אורך תהליך האימוץ, יש אימון במאמצים, יודעים לצפות לעובדות קשות וכמו שגילעד כתב, אין הדחקות טובות, סופן לצאת איכשהו ואם את לא מאמינה בלתת כלים אז את סותרת את עצמך כיוון שרק לברר עם המטופל את מידת השבריריות שלו ואת יכולת ההטמעה שלו ולהחליט מראש באם הוא מסוגל או לא להתמודד היא קיצונית לדעתי עד בלתי אפשרית לזיהוי ואם כבר הוריו המאמצים יהיו מודעים לנתונים אלו יותר מהילד עצמו ואולי איתם כדאי לדבר אם את מאמינה שצריך לדבר לפני ושהשיחה עם העו"ס של השירות למען הילד לא מספיקה.
אני לא מנסה לשכנע, אני מבינה את דעתך ומביעה את דעתי בלבד

 

[KallaGLP]

אז לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך.

 

[חייכנית2]

בדומה לקאלה לא ממש ירדתי לסוף דעתך

התהליך שאני חושבת שכדאי לעבור אותו כאשר מפקפקים בעניין פתיחת התיק איננו תהליך שבסופו זו אני שמחליטה עבור האדם. חלילה לי. זה תהליך של הבנה מעמיקה מהן ההשלכות עבור אותו אדם של כן לדעת ושל לא לדעת.האם מוכן למחיר של לדעת. האם מוכן למחיר של לא לדעת. ומה יהיו הרווחים כך או כך. ואלה לא שאלות רעיון,אלה שאלות חיות,שבסופן האדם עצמו מגיע למסקנה לגבי עצמו.
אגב בכל טיפול ,גם לא בנושאי אימוץ,לא אני שמחליטה עבור האדם לגבי החלטותיו ומעשיו בחייו. מעבר לזה שאין לי מנדט לכך זו אף פעם לא המגמה שלי. המגמה שלי היא לעזור לאדם להתחבר למה שהכי נכון ומתאים לו.

 

[חייכנית2]

רעיון צ"ל ר א י ו ן

 

[Angelina68]

ובקיצור לתת לו כלים לעשות כן

שוב, מה שאני ולדעתי גם גילעד מנסים להגיד זה שאם אדם החליט שהוא רוצה לפתוח את תיק האימוץ שילך על זה, יקבל את השיחה המקדימה מפי העו"ס ומשם יחליט באם לפתוח את התיק, לא לפתוח את התיק ו/או לקבל כלים/ייעוץ מקצועי לפני ההחלטה. את פשוט הצגת "אמת" אחת שלדעתי היא לא נכונה או מדוייקת. לילה טוב

 

[חייכנית2]

לזה אני דווקא מסכימה איתך

ההמלצה שלי היא למי שממש לא בטוח אם זה צעד נכון עבורו.

 

[fatfat]

ומאידך חייכנית, בגיל צעיר לפעמים יש למאומצים

פנטזיה שאולי חטפו אותם... התבלבלו בהם בבית חולים וכו' ושלא ננטשו ושכשיפתחו את התיק הם ימצאו זוג הורים אוהבים שרק חיכו להם כל השנים... מליונרים,... מלך ומלכה וכו'.

ככל שהילד גדל הוא מבין שאימוצו לווה בנטישה... או בויתור על גידולו או בהוצאתו מחזקת הוריו והכרזה עליו כבר אימוץ ואז ברור לו שזה לא נעשה מתוך אושר ושמחה ושהמולידים שלו לא יכלו לגדלו בשל נסיבות חיים קשות בהן חיו לפחות בתקופת המסירה לאימוץ. אז הוא חושב מחשבות כגון האם נמסרתי כי המולידה שלי חולת נפש... זונה... נרקומנית... נאנסה... הרתה מלא יהודי וכו'. אבל חוסר הודאות יכול לגרום לו להרבה יותר חששות, פחדים וחרדות. יותר קל להתמודד עם משהו ודאי גם אם הוא קשה מאשר לחיות עם חוסר ודאות וספק.

 

[KallaGLP]

אני לא משוכנעת שכולם זהים מהבחינה הזאת.

אני מניחה שיש מי שיותר קל לו להתמודד עם האמת גם במקרה שהוא יידע שעם לידתו נזרק לפח האשפה (ואני בכוונה לוקחת מקרה קיצון, ברור שאלה ממש לא רוב המקרים) מאשר לחיות באי ודאות, ויש מי שמעדיף לא לדעת כי ידיעה ברורה שזה מה שקרה לו עלולה לערער אותו לכל החיים. לא הייתי חושבת אוטומטית שתמיד ובכל מקרה ולכל אחד עדיף לדעת.

 

[יסמין@]

 

[חייכנית2]

פאטפאט העלית נקודה מעניינת,אך

עם זאת אני מוצאת אותה מדי אקסיומטית.
"יותר קל להתמודד עם משהו ודאי גם אם הוא קשה מאשר לחיות עם חוסר ודאות וספק." מי קבע שאכן כך? יש כאלה שיסכימו איתך,ויש כאלה שיעדיפו להישאר עם הלא ברור מתוך תחושה שישנן סוגי עובדות שיהיה להם קשה ביותר לעגן אל תוך זהותם לתמיד ללא דרך חזרה.
כשיש סימן שאלה-הוא מותיר מקום לחלימה ,ואף להמצאת הסיפור העצמי היותר אפשרי לחיות איתו. כל הדרך הנאראטיבית בטיפול [מייקל ווייט,דייויד אפסטון ] עובדת על סיפורים עצמיים שהם נגישים לדימוי העצמי ,בונים ומזינים אותו.
לא כל אחד הוא טיפוס של "להגיע לחקר האמת".

 

[גילעד 63]

לדעתי יש הבדל

בין הגישה הנרטיבית ומה שעומד ביסודה לבין מה שאת אומרת כאן בנוגע לנרטיב של המאומץ שאינו מעוניין לדעת. הגישה הנרטיבית מבוססת על זה שאין מציאות אחת אובייקטיבית וכל אחד בונה לו את הנרטיב שלו שאיתו הוא יכול לחיות בשלמות (אם הבנתי נכון את מה שקראתי). במקרים של מאומצים שאינם מעוניינים לברר מה היה לפני האימוץ לא בהכרח מדובר בנרטיב חיובי או בהיעדר נרטיב. אם למדוד את זה לפי הסיבות לכך (במקרים של חשש ממה שיתגלה) מדובר דווקא בנרטיב שלילי שיוצר קושי עד כדי חוסר רצון להתמודד. זה לא נרטיב שלם. זה נרטיב חסר מבחירה.
חלק גדול מהשפעות האימוץ קשור בנתק ברצף הנרטיב של חייו של המאומץ. בשיטת האימוץ הסגור החלק החסר נשאר קיים עד שיתברר.
אני בהחלט לא אומר שצריך "להכריח" מאומצים לדעת. בהחלט לא. יחד עם זה אם אני הולך איתך בכיוון של הגישה הנרטיבית המשפחתית, מדובר באימוץ על נרטיבים שונים של המאומץ, של הוריו (אולי אפילו כל אחד מהם בנפרד) ואולי אפילו אחים ואחיות מאומצים או ביולוגיים. סתם כדוגמא:
יש את הנרטיב הנפוץ של הורים מאמצים "אתה הילד שלנו כאילו נולדת לנו והגעתך לכאן היתה אירוע מאד משמח"
למול הנרטיב האפשרי של הילד המאומץ "אני לא בטוח עדיין בשייכות שלי או בזהות שלי, מצד שני אני מרגיש כאילו אני חייב להשתייך ולהיות אחד מכם אחרת אני אבוד".
הנרטיב של הילד לא מדובר בקול כמו הנרטיב של ההורים ולכן הרבה פעמים יווצר נרטיב חדש של הילד כשהנרטיב הקודם ימשיך להתקיים בסמוי ובסוד על מנת לא לזעזע את המשפחה כולה.
בגלל הדברים האלה אני בעד טיפול משפחתי כשעולה הנושא. לא רק המאומץ "סובל" מההתלבטות או אפילו מההחלטה להדחיק את הנושא. להורים ולכל המשפחה יש חלק בזה. זו דינמיקה משפחתית ולא רק פרטית של המאומץ מול זהותו ועברו.

 

[חייכנית2]

שמע יקירי

אתה מדבר [כותב] בכמה שכבות.
מצד אחד כאילו ממקום פתוח שכל אחד יעשה מה בראש שלו
מצד שני אתה בכל מיני דרכים כן מביע עמדה של הגעה לחקר האמת כי אחרת ,לטעמך יש הדחקה וסבל למשפחה כולה.
יש אנשים שהם לא שם,ידידי. שמרגישים סקרנות אבל חשש עמוק שידיעת עובדות החיים על מאיפה נוצרו לא תעשה להם טוב.
יש גם אנשים אחרים שחייבים "להזיז כל אבן" כדי לדעת.
הזכרתי את הגישה הנארטאיבית,הנאראטיב הוא כלי רב עוצמה לעבודה טיפולית עם מאומצים מתלבטים.לא מרגישה נוח לפשט את העניין לתגובת פורום,זו גם ממש לא דרך העבודה היחידה.

 

[גילעד 63]

לפני כל דבר אחר, יקירתי

אני כותב רק את דעתי כLAYMAN ולא כסמכות מקצועית. כולם פה יודעים את זה ואני מניח שכך קוראים את מה שאני כותב. את יכולה לא להסכים איתי. זה לא מה שימנע ממני להגיד מה אני חושב גם אם יש לזה כמה שכבות או כמה כיוונים. מדובר בנושא מאד מורכב. בהחלט לא מדובר פה על "חקר האמת" אלא על תהליך הרבה יותר מורכב וארוך שנושא נסיבות הלידה והמסירה הוא רק חלק ממנו, עמיתתי המלומדת.
לגבי "כל אחד יעשה מה בראש שלו", זה נכון כי באמת בסופו של יום כל אחד יעשה מה שהוא יבחר לעשות.
לגבי "לטעמך יש הדחקה וסבל למשפחה כולה", אל תכניסי לי מילים לפה. לא אמרתי סבל למשפחה כולה או אפילו הדחקה. כל מה שאני אומר הוא שלא מדובר במאומץ בלבד כשזה מגיע לנושא הבירור או החיפוש שנוגע לזמן שלפני האימוץ עצמו, הדבר נוגע לכל המשפחה כיחידה. שהרי עניין המשפחתיות נמצא ביסוד האימוץ אז למה שפתאום המאומץ ימצא את עצמו לבדו כשזה מגיע לחיפוש שורשיו או ההתלבטות לגבי זה?
אני גם לא אומר שצריך להכריח מישהו לדעת משהו שהוא חושש ממנו. יחד עם זה אני בהחלט חושב שעם ליווי נכון והתמודדות נכונה לאורך זמן לפני גיל הבגרות יגיע המאומץ לגיל הבגרות שכשכל הנושא הזה הרבה פחות מפחיד בשבילו. לדעתי, השמירה על הסודיות לאורך השנים רק מגבירה את החששות והפחד מפני הלא ידוע. הגישה החדשה שבה נוקטים הרבה מהורי הפורום כאן היא לטעמי הרבה יותר נכונה. חשיפה הדרגתית לכל מה שקשור לסיפור וכמה שפחות סודיות מכל הכיוונים. ההורים משחקים לדעתי תפקיד מאד חשוב בבנייה והתיקוף של זהותו של הילד המאומץ שלהם כי הם היחידים שבעצם נמצאים שם כל הזמן. כאשר ההורים עצמם אינם יודעים דבר מתחילת הדרך הם בעמדת נחיתות למול ההתלבטויות של המאומץ לאורך חייו ובעמידה מול תחושותיו ותגובותיו לגילויים שונים כשמקרה הטוב מוחצנים ובמקרה רע מופנמים ונשארים סודיים בין המאומץ לבין עצמו.
כמובן, ידידתי, שמסתובבים בינינו מאומצים בוגרים רבים שעברו את עשרים השנים הראשונות לחייהם עדיין תחת מעטה הסודיות של האימוץ הסגור כשגם הוריהם היו באותו מקום ולא היו חשופים לשיחות בפורומים עם הורים מאמצים אחרים שלא לדבר על גופים כמו פסיפס שמספקים תמיכה מקצועית והבנה של התהליכים הכרוכים באימוץ. מאומצים אלה מגיעים לבגרות ממקום שונה לגמרי ממה שיגיעו הילדים המאומצים של היום (לתקוותי ושמחתי). המאומצים הבוגרים האלה זכאים לדעתי לתהליך שיסייע להם לעשות את מה שהיה צריך להיעשות לפני הרבה זמן. ברור שכל אחד יבחר מה הוא רוצה לעשות עם זה או לא. אני אישית חושב שזה נכון לעשות, כמובן בליווי מקצועי שיסייע לעבד את כל עניין האימוץ בכלל ובתוכו את הרצון או אי הרצון לחפש את השורשים.
ברור שהעבודה עם מאומצים מתלבטים היא מורכבת. אף אחד לא אומר שלא. אם את לא מרגישה נוח לפשט את העניין לתגובת פורום אולי את יכולה להפנות אותי למקורות שאוכל ללמוד מהם יותר.
אולי את כמטפלת מחוייבת לאיזו עמדה נייטרלית. אני לא מטפל אז אני גם לא מחויב לעמדה נייטרלית ולכן עמדתי נשמעת לך לא נייטרלית.

 

[נגה לביא]

לגבי המשפחתיות:

"לא מדובר במאומץ בלבד כשזה מגיע לנושא הבירור או החיפוש שנוגע לזמן שלפני האימוץ עצמו, הדבר נוגע לכל המשפחה כיחידה. שהרי עניין המשפחתיות נמצא ביסוד האימוץ אז למה שפתאום המאומץ ימצא את עצמו לבדו כשזה מגיע לחיפוש שורשיו או ההתלבטות לגבי זה?"

למרות שאנו מגדלים/נגדל את זיו שחיפוש שורשיה הביולוגים/ מציאת המשפחה שנשארה בקזחסטן הוא משהו המקובל עלינו בהחלט, שנשמח להיות שותפים לו.
למרות שאם היינו יכולים לפגוש באם הביולוגית במהלך המשפט האחרון, היינו שמחים לצלם אותה ולהצטלם איתה (אם היא רק הייתה מסכימה).
למרות רצוננו שלנו לדעת כל מיני פרטים על האם, על המשפחה המורחבת, על חייהם ועל נסיבות הויתור.
למרות כל האמור לעיל, כשזה נוגע להחלטה האם לחפש אותם או לא לחפש, זו תהיה החלטה של זיו לבדה. האימוץ שלנו אותה הוא סיפור משפחתי של שלושתנו במעגל המצומצם, של הרבה יותר אנשים במעגל המשפחה המורחבת ושל המוני אנשים במעגל מקורבים/חברים/מכרים. אבל הסיפור של זיו לפני שאומצה על ידינו שייך למעגלים שונים של משפחה ואנשים, כשזיו לבדה מהווה את נקודת ההשקה. מכיוון שזיו לבדה מהווה את נקודת ההשקה, מוטל על זיו כובד ההחלטה, איננו יכולים להוריד את העול הזה משכמה. זו החלטה שלה, ולמרות שנהיה שותפים לכל מה שיקרה לפני ולכל מה שיבוא אחריה, תקוותיה וחששותיה של זיו יקבעו לבדם את החלטתה. נכונותינו לתמוך בכל שתבחר היא לא מן הפה לחוץ. אנו נתמוך בכל החלטה שלה, גם אם לא תביא למענה לשאלותינו אנו לגבי קורותיה לפני שאימצנו אותה אל משפחתנו/ליבנו/חיקנו וכל מהות חיינו.

 

[גילעד 63]

הגישה הזו

היא בדיוק מה שאני מדבר עליו. ההחלטה הסופית היא בידי המאומץ אבל הוריו והקרובים אליו מודעים לכל מה שקורה ומהווים מערכת תמך משמעותית בנושא מתוך הבנת המשמעות של הדברים מבחינת המאומץ עצמו.

 

[נגה לביא]

כל עוד המשפחה מודעת לכך

שתמיכה היא תמיכה בכל מה שהמאומץ יבחר ולא דחיפה לכיוון אליו בני משפחה היו בוחרים אילו הייתה זו בחירה שלהם.

הבעיה היא שרוב האנשים מפרשים תמיכה כמתן עצה לכיוון אותו הם היו בוחרים, ותמיכה נייטרלית היא קשה מאוד. למרות שאני מודעת לכך, איני יכולה להתחייב שבאמת אוכל לתמוך כך בזיו. לכן, אם היא תרצה להתלבט בקול רם לפני הגעה להחלטה, בהחלט יכול להיות שאמליץ לה לפנות למטפל מקצועי חיצוני למשפחה. הסבירות של מטפל מקצועי לספק תמיכה נייטרלית גבוה בהרבה מאשר של אוריאל ושלי, למרות כל כוונותינו הטובות (ואלי דווקא בגללן).

כפי שכתבתי בפורום אחר, בנושא אחר, בשם אחר - גם על ההורים להתבגר, ולהבין שלא תמיד צריך לטפל בילד. לפעמים כל מה שצריך הוא להיות.
בהקשר לנושא הזה - לפעמים עלינו להיות בסביבה, לספק שקט תעשייתי בנושאים אחרים, כדי שהילד יוכל ללכת ולהתייעץ עם מי שיוכל לתת לו כיוון טוב מאיתנו. לא תמיד תמיכה אקטיבית היא מה שאדם צריך מסביבתו. לפעמים דווקא חוסר האקטיביות בתמיכה היא אותה נתינת חופש לאדם (שעבורנו לעולם יהיה ילד) להגיע למסקנה הנכונה עבורו, בידיעה שהתומכים יתמכו בכל אשר יחליט.

 

[year of the cat]

בדיוק

 

[חייכנית2]

נגה מאד אהבתי.

 

[חייכנית2]

הי גילעד

הדיון בפורום מבחינתי מוצה,נדמה לי שכל אחד אמר את העיקר של מה שרצה לומר,בכל זאת כשתהיה לי אפשרות היום או מחר אשלח לך

 

[Angelina68]

יקירי, ידידי ושאר שכבות הנארטיב

חייכנית אי אפשר בכוח (או בהתנשאות במקרה שלך) ואני בטוחה שלא התכוונת להתנשא אבל המילים שבנושא גורמים לקורא הפשוט כמונו להבין דברים כפשוטם. אז אי אפשר בכוח לשכנע רק מכוח הסמכות המקצועית שלך. למדתי זאת בעבודתי האישית, אני אולי בעלת נסיון אבל צריכה להסביר את הדברים ולפשט אותם ככל שניתן ובמקביל להקשיב לצד השני ונכון שרק באחוז קטן ראייתם נכונה וצודקת על זאת שלי אבל האחוז הזה הוא עולם ומלואו לאוחזים בו.

את הזכרת את הגישה הנאראטיבית "אאוט אוף דה בלו" בחרת לתת מסגרת סמנטית מקצועית לדבריה של פאטפאט ובאותה נשימה את לא מרגישה נוח לפשט את הענין לפורום זה למרות שאת זו, שכאמור, העלתה נושא מקצועי בפורום אישי.

אז יקירתי (סתם, סתם, התכוונתי חייכנית) את כותבת בכמה שכבות בעצמך (רבדים הייתי קוראת לזה) ואילו גילעד שכותב בנימה אישית מאוד לטעמי עם סימוכין שקרא ולמד בעצמו תוך דגש על כך שקריאתו סובייקטיבית נותן לנו פרספקטיבה שונה שאולי לא עולה בקנה אחד עם המלצותייך הגורפות אך בהחלט לא סותרות אותן ועל כן, לדעתי, את מתפרצת לדלת פתוחה וזה צורם.

אני חדשה כאן, אני נהנית מאוד לקרוא את שאת כותבת, לפחות את מה שיצא לי לקרוא עד עכשיו בכמה שבועות שאני כאן מדי פעם ולכן חבל שהחיוך הופך ציני כשמישהו לא בדיוק חושב כמוך