מאיפה הסקת
שקשה לי לקבל את זה שיש מאומצים שמסתובבים עם הפחד לדעת? זו המציאות. גם אני בשלבים כאלה או אחרים חוויתי את החשש הזה ממה אני אמצא אם אחפש. אני אלך יותר רחוק ואומר לך שזה יותר מזה. לכל המאומצים, כאשר הם עומדים מול ההחלטה אם לחפש או לא, יש רמה כזו או אחרת של חשש או פחד ממה שימצאו. זו תוצאה הגיונית של שנים של מסתורין וסודות שגורמים למאומצים לפנטז על זה מכל כיוון אפשרי. לכל שאלה בכיוון הזה יש עשר תשובות אפשריות. הכל חוץ מהאמת העובדתית. זה כמו החדר החשוך שפוחדים להיכנס אליו רק בגלל שהוא חשוך.
את אומרת בעצמך "לי חשוב שההחלטה,כל החלטה תהיה מעובדת,בהירה,נהירה,לא פזיזה אלא מושקעת מחשבה". אני מסכים איתך לגמרי. לשני הכיוונים. גם להחלטה לפתוח בחיפוש וגם להחלטה להניח לזה, לפחות באותה נקודת זמן. ברור שאף אחד לא יכול להחליט בשביל מאומץ אם הוא רוצה לחפש ולדעת או לא.
חשוב גם להבין שלא מדובר רק בבירור נסיבות ההגעה לעולם. חיפוש השורשים הביולוגיים הוא הרבה יותר מזה. לראיה, כמו שאת אומרת, בחמש עשרה עשרים השנים האחרונות העניין השתנה בגלל אימוצי חו"ל. המידע מוגבל ככל שיהיה נמצא אצל ההורים. ההורים חושפים את הילדים בהדרגה למידע והרבה יותר צעירים עושים את המסעות שלהם לגילוי השורשים כשהם מגיעים לבשלות הראויה לזה. רבים מהם עושים זאת בתמיכת הוריהם ולפעמים יחד עם הוריהם. לדעתי זה הכי נכון והכי בריא לכל הצדדים הנוגעים בדבר.
רוב הפחדים והחששות בפתיחת התיקים הם בעיקר בתחום האימוץ הסגור שבו עד גיל 18 אין על מה לדבר וגם להורים המאמצים אין מידע. המסתורין והסודות רק צוברים כוח עם הזמן ואפילו נטמעים בדפוסי התנהגות של המאומצים. החשוב ביותר לדעתי במקרים כאלה הוא קודם כל לתת תיקוף לעצם הרצון לדעת שהוא טבעי לגמרי. הרבה מאומצים מרגישים שהם "לא בסדר" שהם רוצים לדעת ועושים זאת לבד, בלי ידיעת הוריהם ולפעמים אפילו בלי שום תמיכה מחברים או קרובים. זה לא נכון ולא בריא משום כיוון, אני בטוח שתסכימי איתי על זה.
כל מה שאני אומר הוא שברגע שמאומץ מביע רצון או סקרנות אפילו מהוססת לכיוון זה אומר שאולי הגיע הזמן להתחיל לעבד את העניין כולו, כי אני רואה בזה אינדיקציה לרצון להעלות את העניין אל פני השטח ולהתמודד איתו. כמובן עם התמיכה הנכונה וההכוונה הנכונה ורק כאשר הוא באמת מוכן להתמודדות לעשות את זה.
לגבי האמירה הבאה "יכול אדם בוגר להחליט בדעה צלולה שהוא רוצה להתחבר רק עם החלק של חייו שבו היה רצוי". האמירה הזו יוצאת מתוך הנחה שהתינוק או הילד שנמסר לא היה רצוי. ברבים מן המקרים הוא בהחלט היה רצוי אך המציאות הקשה הכתיבה שיימסר. זה גם משהו שחשוב שאותו מאומץ יידע. הרבה מאומצים שופטים את האמהות הביולוגיות שלהם על בסיס הנטישה והדחייה כשבעצם ברבים מן המקרים תחושת הדחייה והנטישה הן סובייקטיביות לננטש ולנדחה כשהמציאות היתה אחרת.
זה בהחלט נושא מורכב שלא נכון לדעתי לצמצם אותו ל"פתיחת התיק כן או לא". הבעת הרצון לפתיחת התיק הוא רק אינדיקציה להרבה דברים אחרים. לכן כל כך חשוב להתחיל להיפטר מסודות ומסתורין די בהתחלה כדי להגיע לגיל בגרות עם כמה שפחות סודות ביננו לבין עצמנו ובתוך המשפחה. רק אז יהיה אפשר להגיע להחלטה שלמה בנושא בין אם ההחלטה היא לחפש או לא.
שקשה לי לקבל את זה שיש מאומצים שמסתובבים עם הפחד לדעת? זו המציאות. גם אני בשלבים כאלה או אחרים חוויתי את החשש הזה ממה אני אמצא אם אחפש. אני אלך יותר רחוק ואומר לך שזה יותר מזה. לכל המאומצים, כאשר הם עומדים מול ההחלטה אם לחפש או לא, יש רמה כזו או אחרת של חשש או פחד ממה שימצאו. זו תוצאה הגיונית של שנים של מסתורין וסודות שגורמים למאומצים לפנטז על זה מכל כיוון אפשרי. לכל שאלה בכיוון הזה יש עשר תשובות אפשריות. הכל חוץ מהאמת העובדתית. זה כמו החדר החשוך שפוחדים להיכנס אליו רק בגלל שהוא חשוך.
את אומרת בעצמך "לי חשוב שההחלטה,כל החלטה תהיה מעובדת,בהירה,נהירה,לא פזיזה אלא מושקעת מחשבה". אני מסכים איתך לגמרי. לשני הכיוונים. גם להחלטה לפתוח בחיפוש וגם להחלטה להניח לזה, לפחות באותה נקודת זמן. ברור שאף אחד לא יכול להחליט בשביל מאומץ אם הוא רוצה לחפש ולדעת או לא.
חשוב גם להבין שלא מדובר רק בבירור נסיבות ההגעה לעולם. חיפוש השורשים הביולוגיים הוא הרבה יותר מזה. לראיה, כמו שאת אומרת, בחמש עשרה עשרים השנים האחרונות העניין השתנה בגלל אימוצי חו"ל. המידע מוגבל ככל שיהיה נמצא אצל ההורים. ההורים חושפים את הילדים בהדרגה למידע והרבה יותר צעירים עושים את המסעות שלהם לגילוי השורשים כשהם מגיעים לבשלות הראויה לזה. רבים מהם עושים זאת בתמיכת הוריהם ולפעמים יחד עם הוריהם. לדעתי זה הכי נכון והכי בריא לכל הצדדים הנוגעים בדבר.
רוב הפחדים והחששות בפתיחת התיקים הם בעיקר בתחום האימוץ הסגור שבו עד גיל 18 אין על מה לדבר וגם להורים המאמצים אין מידע. המסתורין והסודות רק צוברים כוח עם הזמן ואפילו נטמעים בדפוסי התנהגות של המאומצים. החשוב ביותר לדעתי במקרים כאלה הוא קודם כל לתת תיקוף לעצם הרצון לדעת שהוא טבעי לגמרי. הרבה מאומצים מרגישים שהם "לא בסדר" שהם רוצים לדעת ועושים זאת לבד, בלי ידיעת הוריהם ולפעמים אפילו בלי שום תמיכה מחברים או קרובים. זה לא נכון ולא בריא משום כיוון, אני בטוח שתסכימי איתי על זה.
כל מה שאני אומר הוא שברגע שמאומץ מביע רצון או סקרנות אפילו מהוססת לכיוון זה אומר שאולי הגיע הזמן להתחיל לעבד את העניין כולו, כי אני רואה בזה אינדיקציה לרצון להעלות את העניין אל פני השטח ולהתמודד איתו. כמובן עם התמיכה הנכונה וההכוונה הנכונה ורק כאשר הוא באמת מוכן להתמודדות לעשות את זה.
לגבי האמירה הבאה "יכול אדם בוגר להחליט בדעה צלולה שהוא רוצה להתחבר רק עם החלק של חייו שבו היה רצוי". האמירה הזו יוצאת מתוך הנחה שהתינוק או הילד שנמסר לא היה רצוי. ברבים מן המקרים הוא בהחלט היה רצוי אך המציאות הקשה הכתיבה שיימסר. זה גם משהו שחשוב שאותו מאומץ יידע. הרבה מאומצים שופטים את האמהות הביולוגיות שלהם על בסיס הנטישה והדחייה כשבעצם ברבים מן המקרים תחושת הדחייה והנטישה הן סובייקטיביות לננטש ולנדחה כשהמציאות היתה אחרת.
זה בהחלט נושא מורכב שלא נכון לדעתי לצמצם אותו ל"פתיחת התיק כן או לא". הבעת הרצון לפתיחת התיק הוא רק אינדיקציה להרבה דברים אחרים. לכן כל כך חשוב להתחיל להיפטר מסודות ומסתורין די בהתחלה כדי להגיע לגיל בגרות עם כמה שפחות סודות ביננו לבין עצמנו ובתוך המשפחה. רק אז יהיה אפשר להגיע להחלטה שלמה בנושא בין אם ההחלטה היא לחפש או לא.
