לא יכולה לקבל את האבחנה הזאת.
כמעט עשרה חודשים אחרי, הגעתי למסקנה שאני לא מקבלת את האבחנה של הילד. כלומר, לא מסוגלת להשלים איתה כמצב קיים שתמיד יהיה. לא יכולה לחשוב על הבן שלי ועל המילה ״אוטיסט״ ביחד.
הוא בתפקוד יחסית נמוך אבל בהחלט התקדם בתקופה האחרונה, ונכנס סוף סוף לגן תקשורת ואני מקווה וגם די מאמינה שעם הטיפולים הוא יתקדם עוד ועוד ובסופו של דבר- גם אם יישאר שונה מה״נורמה״, גם אם יהיו לו מאפיינים ייחודיים לאוטיזם, גם אם יישארו קשיים חברתיים ותקשורתיים- יהיה לי ילד שכלפי חוץ נראה ומתנהג רגיל ומסוגל לקיים חיים עצמאיים ונורמטיביים פחות או יותר, לפחות עפ״י ההגדרות המקובלות, ואז אני לא אצטרך להסתכל עליו כעל ״אוטיסט״ ולהתפלץ מהתווית האומללה הזאת אלא פשוט אקבל אותו כפי שהוא ואהיה מסוגלת גם לחיות עם זה.
בקיצור, שיהיה ילד בתפקוד גבוה- מאלה שפעם לפני הרחבת הספקטרום באבחונים לא היו מאבחנים בכלל, ועם זה נראה לי שאוכל לישון בלילה די בשלווה.
מה דעתכם? האם אני משלה את עצמי?
כמעט עשרה חודשים אחרי, הגעתי למסקנה שאני לא מקבלת את האבחנה של הילד. כלומר, לא מסוגלת להשלים איתה כמצב קיים שתמיד יהיה. לא יכולה לחשוב על הבן שלי ועל המילה ״אוטיסט״ ביחד.
הוא בתפקוד יחסית נמוך אבל בהחלט התקדם בתקופה האחרונה, ונכנס סוף סוף לגן תקשורת ואני מקווה וגם די מאמינה שעם הטיפולים הוא יתקדם עוד ועוד ובסופו של דבר- גם אם יישאר שונה מה״נורמה״, גם אם יהיו לו מאפיינים ייחודיים לאוטיזם, גם אם יישארו קשיים חברתיים ותקשורתיים- יהיה לי ילד שכלפי חוץ נראה ומתנהג רגיל ומסוגל לקיים חיים עצמאיים ונורמטיביים פחות או יותר, לפחות עפ״י ההגדרות המקובלות, ואז אני לא אצטרך להסתכל עליו כעל ״אוטיסט״ ולהתפלץ מהתווית האומללה הזאת אלא פשוט אקבל אותו כפי שהוא ואהיה מסוגלת גם לחיות עם זה.
בקיצור, שיהיה ילד בתפקוד גבוה- מאלה שפעם לפני הרחבת הספקטרום באבחונים לא היו מאבחנים בכלל, ועם זה נראה לי שאוכל לישון בלילה די בשלווה.
מה דעתכם? האם אני משלה את עצמי?
שלחתי את עצמי לקרוא והיה שווה ומרגש
